הצלחתי להיכנס שוב לבלוג! וויפייי
חח אני לא הצלחתי במשך כמה חודשים וסוג של וויתרתי ואמרתי לעצמי בשביל מה לעזאזל בכלל אני צריכה את הבלוג הזה סתם מיותר... אבל מסתבר שלא :)
זה כיף שיש מקום לפנות אליו, ולא להחזיק הכל בפנים.. כאילו כמה אני יכולה לחפור לפסיכולוגית שלי נו באמת רחמים על הבחורה
סתם, עכשיו ברצינות
הפוסט האחרון שלי (שגם היה הראשון בבלוג הזה) היה דיכאון רציני סטייל חתיכת ורידים סטייל קחו אותי מהעולם וגאלו אותי מייסורי. אז בואו נגיד שהמצב השתפר. כלומר מצב הרוח השתפר. החיים שלא לא ממש. אבל זאת כבר התקדמות
מלחיץ אותי לאחרונה לקלוט שאני בחורה בת 23 ושאני רחוקה ממה שרציתי להיות/שיהיה לי בשלב הזה של החיים. לפני שנתיים-שלוש לא הרגשתי בלחץ הזה כי חייתי בתחושה שדברים בטוח ישתנו וישתפרו, כאילו למה לא בעצם. ואז הבנתי למה לא בעצם. אבל הרמתי את עצמי מהבור השחור שנפלתי אליו, כמובן שבעזרתם של כדורים, אבל אני לא מתביישת בזה. במשך תקופה ארוכה מאוד סירבתי להכיר בזה שאני באמת צריכה לקחת כדורים נגד דיכאון. פחדתי להגדיר את עצמי כבנאדם שיצא מדיכאון בזכות הכדורים, רק בגלל העובדה שזה להכיר בדיכאון עצמו. לא חשבתי עד כמה זה עמוק וקשה. ניסיתי לעשות יותר כושר, לקרוא ספרים שמשנים חשיבה, להיות יותר חברותית ופתוחה לאנשים, אבל שום דבר לא עזר. מבפנים הרגשתי שהכל נרקב לי וכואב לי. אז נעזרתי בכדורים, ואני שמחה על כך. אני סוף סוף יכולה לתפקד! כמה שזה חשוב! אני יכולה להנות מקריאת ספר, מצפייה בסדרה, מסידור החדר, משופינג, משיחה עם חברות/ ידידים, אני לא מחפשת להסתגר כל הזמן, אני יותר אפקטיבית בעבודה ויש לי יותר חשק לחייך ולעשות. אני לא מאחלת לשונאים שלי להרגיש מה שהרגשתי בחצי השנה האחרונה. באמת.
בקיצור, אז לאחרונה אני נורא מתרפקת על העבר ומתגעגעת אליו. כשהייתי אצל נמרולוגית היא אמרה לי שזה בזבוז של זמן שאני חיה כל הזמן בעבר ואני ל אמתמקדת מספיק בהווה ובעתיד. וואלה צודקת, אז כן שיניתי את זה. אבל בפרופורציה המתאימה. מה אני אעשה שאני באמת באמת מתגעגעת לעבר ואני מרגישה שבא לי להתרפק עליו ולהיזכר בו וגם ללמוד ממנו? זה טבעי ונורמאלי לגמרי. בכללי, לא צריך להאמין ולקחת קשה כל מילה שהנמרולוגית אומרת לך. גם אם היא מדייקת ברוב הדברים. מאוד. אבל עובדה שהיא לא דייקה בהכל.
למשל- האישה החביבה אמרה לי שזה בסדר גמור שאסע עם חברתי X לטיול במרכז אמריקה. המציאות הייתה די אחרת... נכון שהיום אני מדברת בחיוך על הטיול שלי וצוחקת על הדברים הרעים שקרו, אבל בחייאת, כשאני עם עצמי לבד באמת נזכרת במה שהלך שם אני מתמלאת חרדה. נסעתי עם בנאדם לא שפוי, כשאני בעצמי לא שיא השפיות. קמתי בכל יום לריבים קשים, לעצבים, לחוסר היגיון, לשטחיות והרבה הרבה לחות. הלחות היא לא מה שגרם לי לרצות לקפוץ מגג של בניין, אלא החברה שהייתי איתה. אני מפחדת להזכיר בבלוג הזה שמות, אם אי פעם מישהו שמכיר אותי אפילו קצת יקרא פה הוא ישר יבין מי אני, ובאמת שאני מעדיפה לשמור את המחשבות והרגשות האלה לעצמי.
בבלוג הקודם שלי כתבתי בידיעה שיש הרבה אנשים קרובים אליי וגם רחוקים ממני שמעיינים מפעם לפעם בהשתפכויות שלי בו. וזה לא הפריע לי. אפילו נהניתי מזה שמישהו ידע איך אני מרגישה, ראיתי בבלוג סוג של כלי לעזור לסביבה להבין אותי יותר ולהתחבר אליי. אבל זה כבר לא המצב שלי. אני באמת כותבת פה בשביל עצמי, בשביל ההרגשה שלי, וזה חרא שהאינטרנט הכל כך נגיש של היום גורם להיחשפויות לא נעימות, אז נישאר בשמות אנונימיים.
בקיצור, אז נחתתי בפנמה סיטי לפני שנה וחודשיים יחד עם חברתי טלי (שם בדוי) לאחר שיכנועים והבטחות רבות מצידה. בהתחלה לא רציתי כי ידעתי שהיא בנאדם קשה ובעייתי, מפונק עד דמעות (והרבה דמעות!) ושאנחנו רבות הרבה. אבל לפי ההיגיון שלי, אם הנמרולוגית אמרה שזה בסדר, אז זה בסדר (כבר הזכרתי שאני לא שיא השפיות?). אבל לא כך היה. מתוך 3 חודשים של טיול בקצה השני של העולם, היו אולי 3 שבועות (במצטבר, לא ברצף חלילה) שלא רציתי למות בהם. כל השאר היה סיוט מסויט, וחשבתי שאני אצליח למצוא את הדרך לסלוח ולשכוח, אבל כשאני נזכרת במה שעברתי שם אני פשוט שונאת אותה יותר ויותר. מבחינתי, זה שהיא בנאדם נוראי זה לא קללה, זאת פשוט עובדה. הבחורה לא חושבת על שום דבר מלבד על עצמה.
בסדר, הטיול מאחורינו, היה בסופו של דבר כיף, לא מספק אבל כיף.
מאז שחזרתי לארץ עברה כמעט שנה, והגעתי להרבה תובנות ומסקנות בשנה הזו. אחת מהן היא שיש אנשים שפשוט לא עושים לי טוב, ואין סיבה שהם יהיו בחיים שלי! אני לא רוצה להיות מזוכיסטית יותר! אני חושבת שמגיע לי הרבה הרבה יותר מחברה שתדרוס לי את הביטחון העצמי כל היום ולא תעריך אפילו חצי ממה שאני עושה עבורה. זה נשמע נדוש ומוכר כאילו כל זוג חברות מרגישות ככה אחת כלפי השניה באיזשהו שלב של החברות ביניהן, אבל לא זה מעבר לזה. לכולנו יש תקופה שקצת נמאס מחברה מסויימת, בדרך כלל אחרי שבילינו איתה הרבה זמן ברצף, אבל תמיד אחרי זה יש את הגעגוע לכיף שהיה מואז הקשר חוזר לטיבו. אז עם טלי זה לא ככה. אין שום געגוע כי אף פעם לא באמת היה לי כיף.
חבר אמיתי הוא מישהו שאתה יודע שאכפת לו מטובתך, ושלך גם אכפת מטובתו. כשעוברת תקופה ארוכה שאני לא מפסיקה להרגיש שטלי לא מעוניינת בשום דבר שאפילו קשור מעט בטובתי, אז אני מבינה שזה לא בדימיון שלי, אלא שמשהו דפוק בה ולא בי.
טוב, פסוט חפירות על החברות בחיי עומד לבוא. אפילו כמה פוסטים, אני כבר זקנה ויש לי סיפור חיים. לכתוב הכל בפוסט אחד זה תהליך מעייף ולמי יש כוח למען השם 
זהו זה רשמית. אני זקנה. ערב שישי היום, אני בחדר עם מזגן וכל מה שבא לי זה להישאר בחדר עם המזגן. עם ספר טוב (משחקי הכסוש). אבל נו טוב, נכריח תצמנו לצאת. מקסימום אמצא את עצמי בסוף הערב על ספסל ליד הבית בחוץ חופרת עם חברה טובה. מה רע?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
