איף אוף איף ואוף.
מהימים האלה שאני מרגישה גועל עם עצמי. בעצם איזה ימים, אני כבר מרגישה ככה שנה עוד מעט שלמה!
לאחרונה אני חווה התקפי רעב ואוכל בלתי נשלט. זה פחות נובע מרעב, אני יודעת שזו אכילה רגשית, אבל אני לא מצליחה להפסיק את זה ואני אובדת עצות :(
זה כבר קרה לי בעבר, בכיתה י"ב זה התחיל, והשמנתי נורא. ואז הרגשתי שכל החיים שלי קיבלו תפנית ממש רעה. מאחת הבחורות הכי מקובלות ומבוקשות בבית הספר, הפכתי להיות סתם מגעילולה. הביטחון שלי ירד הכי נמוך שרק אפשר. פתאום גיליתי שהרבה יותר קשה ליפול מגדולתך מאשר להיות לא מוכר ולחיות בצל אנשים. במצב שלי הרגשתי שהרגשת הביטחון והשמחת חיים שלי פשוט נלקחה. ואחרי שעבדתי על זה כל כך כל כך קשה.
תמיד חלמתי להיות מקובלת, נחשקת, נאהבת והכי הכי הרבה- יפה. אני חווה את החיים שלי בהרגשה שאני בנאדם ממש מכוער וממש לא מושך. אני מסתכלת במראה ואני רואה מפלצת. נכנסתי לדיכאון השנה בגלל זה, בגיל 22 זה התחיל. כלומר הגיע לשיא, לדעתי זה התחיל כמה שנים טובות קודם.
אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את ההרגשה הזאת, זה נורא. זה אוכל אותי מבפנים כמו שד, כמו מפלצת, ומשאיר אותי ריקנית בלי שום דבר בחיים. באמת. ואני מפחדת מהשד הזה, אני מנסה לנצח אותו, אני על כדורים, אבל אני מרגישה שהמצב רוח הטוב שלי הוא מלאכותי ותו לא.
כשאני מחייכת זה לא באמת, לא מרגישה שטוב לי. הפרוזאק מונע ממני לשקוע עמוק כמו שהיה לי עד לא מזמן. מצד אחד זה טוב, מצד שני אני מבינה כמה עמוקה התחושה שלי, שזה משהו שהוא חלק ממני ואני מפחדת שלא אצליח לשחרר את זה.
אני קמה כל בוקר בתחושה שנדפקתי בחיים. אני מרגישה כל כך מכוערת ופגומה שאין לתאר פשוט.
אם אני אעשה את רשימת הדברים המזעזעים שבי אנשים יבהלו, אז אולי עדיף שנשמור את זה חסוי ולא מעבר. למרות שהכי בא לי בעולםםם לשחרר את זה החוצה, אבל זה דברים שאני באמת לא מסוגלת שאף אחד יקרא.
וכמובן שמתוך התחושה והאמונה הזאת שאני נראית כמו מפלץ, אני מאבדת את כל מי שסביבי. חברות, ידידים, אין מה לדבר אפילו על בנזוג. כשאני חושבת על קשרים שלי בעבר אני מתגעגעת לתחושה שהייתי מתוסכלת כי רבתי עם החבר, כי בגדו בי, כי לא הרשו לי להתלבש וללכת לאן שאני רוצה, הכל הכל עדיף מאשר לסחוב איתי את התחושה המגעילה הזאת שאף אחד בחיים לא ירצה להתקרב אליי, לא להיות בן זוגי ובטח ובטח שלא להתחתן איתי.
פעם חשבתי שהטילו עליי קללה, שמו עליי עין רעה, באמת האמנתי בזה כמה שזה דפוק! ואז הבנתי שזה פשוט המראה שלי. אני אחת מבין רבים בעולם שנדפקו. והדבר היחידי שמצליח להחזיק אותי זה התזכורת העצמית שאני עושה לכמה שכן אני ברת מזל ושיכל להיות הרבה הרבה יותר גרוע. ושאסור לי לוותר על החיים שלי בגלל זה.
אני לא יכולה יותר, בא לי גם להרגיש שאני יכולה להיכנס לחנות ופשוט לקחת מה שבא לי למדוד מבלי לחשוב על כל בגד מיליון שבע מאות פעם אם זה יסתדר עם הרגליים הרחבות השמנות והעור הלבן המנומש והשיער הכתום והחזה השטוח והשיערות בגוף והרשימה רק ממשיכה וממשיכה וממשיכה.
אין פלא שהגעתי אין ספור פעמים למצב שאני לא מסוגלת לצאת מהבית ואפילו לא לקום מהמיטה ולצאת מהחדר. לא רוצה שאף אחד יראה איך שאני נראית. וככה מחזיקה כמעט ימים שלמים.
רע לי, רע לי כל כך. אני מתפללת לאלוהים בבקשה ממך, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי.אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שהפיתרון היחידי הוא להשלים עם מה שיש, אבל כל כך קשה לי עם זה. כואב לי להרגיש ככה, לחיות לתוך התחושה הזאת כל יום כל היום. בא לי להקיא מעצמי כבר.
הייתי חייבת לפרוק. לפעמים אני שמחה שיש את הבלוג הזה.
ואת הסיקרט 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
