זהו שם של שיר ששר John Mayer, אחלה של זמר, ממליצה :)
אני מרגישה מחוברת למשפט הזה, דווקא במשמעות ההפוכה
אני כל חיי נאבקת בגוף שלי, במראה שלי, מרגישה שהדרך שבה אני נראית היא מכשול חיי שלנצח אאבק בו
הלוואי שאגיע יום אחד להשלמה, להרגשה טובה עם עצמי
אני כבר מספר לא מבוטל של שנים מתעסקת בחרא הזה, מגיל 13 בערך. בחישוב מהיר זה יוצא 10 שנים. פאק, כמעט חצי מהחיים שלי!
יש הרבה שלא יבינו את זה, שלא מכירים את זה. לאו דווקא מי שנראה טוב ומושלם לא יחווה את זה, זאת בעיה שהיא יותר פנימיתף וזה משהו למשל שהבנתי לאחרונה. אני שברירית ועדינה, ומצאתי שהדרך הקלה לחיות היא אם אתה נראה טוב. הכל יותר פשוט, כשאנשים מחייכים אליך אתה מרגיש שהעולם מחייך אליך. אני חושבת שהטריק הוא לא להיות תלוי באנשים.
אני מתה מתה מתה להרגיש את הביטחון הזה בעצמי. הרגעים היחידים שהיה לי ביטחון עצמי היו רק כאשר הרגשתי יפה ומושכת. עצוב, אבל טבעי. אני בטוחה שיש המון המון בנות (ואפילו בנים?) שגם מצב הרוח שלהן והביטחון העצמי שלהן הולכים יד ביד עם ההרגשה איך אני נראית עכשיו.
המראה זה רק קליפה
זה לא חשוב
זה דבר שיכול להשתנות ברגע, ואנחנו מיחסים לזה כל כך הרבה מקום בחיים שלנו עד לכדי הזנחה של דברים חשובים ומשמעותיים
אני לא במעמד של לבקר פה מישהו כי אני עדין כזאת, באובססיה כלפי המראה. אם נשווה לאחוזים, ההתעסקות במראה שלי תופסת לי 80% מהמחשבות, 70% מזמני הפנוי ו-90% מההוצאות החודשיות שלי. בקיצור, חרא של דבר.
ולנושא אחר. אני קצת יותר שמחה לאחרונה, כי קיים מישהו בחיים שלי. מישהו חמוד. נקרא לו שלומיק (שםבדויומונפץ).
אני ושלומיק חולקים היסטוריה, היינו בעבר זוג ופעמיים קרה שלא הלך. אני מודה שנפגעתי ממנו קשות ונשרטתי ממנו קלות חח.
הייתי בטוחה שעבר לי ממנו, שמרנו על קשר מועט וידידותי אחרי שעבר מספיק זמן מהפרידה שלנו. באמת שלא האמנתי שנחזור להיות בכזה קשר!
יוצאים למקומות, מדברים כל יום, שוכבים, מתנשקים, ישנים ביחד, לא מאמינה שאני מרגישה אליו שוב.
הוא הגבר שהכי מפחיד להרגיש אליו. הוא נורא נורא הפכפך, ביקורתי, שיפוטי, לפעמים אני מרגישה שהוא עוטה מסיכה מרוב שהוא לא בטוח בעצמו. מצד שני, הוא יודע להיות כנה ואמיתי, יש לו לב ענק ורחב ומלא מלא ערכים ועקרונות שגורמים לי כמעט להתאהב בו.
הוא אחד כזה שלא ייחשף וייפתח בצורה טוטאלית. אפילו איתי, שנדירים המקרים בהם אנשים לא נפתחו אליי בתוך רגע וסיפרו לי דברים אישיים וקשים מהחיים שלהם. אבל תכלס, הצד האופטימי והתמים שבי מאמין שהוא יכול להשתנות ולהיות הבנזוג הכי מדהים שיש. אבל אסור לשכוח שהצד התמים הזה מתעתע מאוד 
הלאה.
הלוואי שהייתי יודעת לשיר! אני רואה דה וויס ועוקבת כמעט אחרי כל פרק, ואני פשוט מתבאסת על עצמי שלא ניחנתי בכישרון השירה. ואז אני נזכרת שלא ניחנתי בשום כישרון בכלל.
טוב נו, זה מה יש
חשבתי שיהיה יותר נחמד להיות מובטלת. זה מצחיק איך תמיד תמיד תמיד אני מחכה למשהו שאין לי. ואז כשזה מגיע אני מתבאסת ולא מרוצה חחח.
שגרת היום שלי די מתעסקת באובססיה שלי עם אוכל, פחד מהשמנה, מראה, רדיפה אחרי הטיפול פנים/שיער הבא. ובסופו של דבר, כמעט תמיד, אני מרגישה עם עצמי מכוערת ומגעילה. נמאס לי לחיות ככה. אני בכל פוסט ובכל קטע שאי פעם כתבתי תמיד פרקתי את הנושא הזה של הקושי שלי מול המראה שלי, וזה רק מוכיח כמה שזה חלק כל כך גדול ממני. וזה חחרא של חלק. הלוואי שהראש שלי היה פנוי לדברים אחרים, יותר משמעותיים ויותר מועילים.
אני כל הזמן בוכה על החיים שלי, גם כשאני סתם עם עצמי בתוך הראש שלי אני מבכה על כמה מר גורלי. והכל הכל הכל בגלל המראה שלי!
כוסעמק ערססססס נשבר לי מזה כל כך, זו לא דרך לחיות
איך מפסיקים עם זה?
אני באמת אשמח לעצה, או לפחות להזדהות ממישהו..
לילה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
