לא מאמינה שחזרתי לפה.
בעברי, לפני בערך 6 שנים הייתי מכורת ישרא של ממש. אלה היו החיים שלי. ובמבט לאחור- חיים נפלאים ומלאים.
לא כמו עכשיו.
אני בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שאני אפול לתוך חור שחור. מחשבות אובדניות? אני?! כנראה.
הייתי ילדה שמחה, מתבגרת מרדנית ונהנתנית, תמיד היו לי את התסבוכים שלי אני יודעת, אבל בסופו של יום הייתי הולכת לישון בהרגשה טובה וקמה בהרגשה כזו גם.
חזרתי לפה משום שאני מרגישה שעברתי יותר מדי. ואני חייבת לשתף. גם אם זה לאוויר העולם ולא יותר מזה. ואני אוהבת לכתוב. והרבה הרבה יותר נוח לכתוב במקלדת מאשר על דף (דור העצלות, יאיי).
הסיבה שיצאתי מישרא היא- אמממ.. רגע זה מורכב
נתחיל מזה שכמעט כל חבריי שהיו בעניין בשיא ההתלהבות- ירד להם והם פרשו מהעולם הזה. (ומי שהיה נוכח בזמנו יודע שזה היה וואחד עולם). ואני בתור מושפעת חברתית הלכתי אחרי העדר. בנוסף יותר מדי אנשים שלא רציתי שמה שכתבתי יגיע אליהם הצליחו למצוא אותי. וזה לא מצא חן בעיניי כלל וכלל.
אז החלטתי לנסות להיות כמה שיותר אנונימית. אומנם היה משהו לפעמים משחרר בזה שאנשים שהכרתי קראו את מה שעובר לי בראש ובלב. זה עשה לי ולהם סדר בבלאגן וככה יכלו להבין אותי בצורה טובה יותר.
אבל יש דברים כבדים מדי בנוגע אליי, שפשוט עדיף שישארו בצל האנונימיות.
ומי שלא מכיר אותי, ולא מפריע לו לקרוא על בחורה מדוכאת ומתוסכלת עד מאוד- מוזמן לקרוא, לא אכפת לי.
אז נתחיל, אומנם לא מההתחלה התחלה, אבל תחילת היום הזה-
קמתי בבוקר במצב רוח מעודד לבית ריק (הכי כיף שההורים לא נמצאים) אחרי לילה מסעיר. הכרתי בחור, חתיך לכל הדעות, שמתעניין בי- ג'ינג'ית שמנמנה ומכוערת עד מאוד. כמו כל אחת, כמובן שקפצתי על המציאה והחלטתי לנסות ולהיסחף ללילה של מחמאות ופרגונים וחיזוקים לאגו החלשלוש שלי. ובאמת כך היה- התנשקנו, התלהבנו האחד מהשני, לא הפסקתי לשמוע כמה שהוא נמשך אליי וחזרתי באמת מאוחר הביתה (כמובן שלא היה שום כלום מעבר לנשיקה).
אחרי שקמתי וצחצתי שיניים, ניגשתי כהרגלי אל המשקל האלקטרוני שנמצא בחדר של ההורים. למדתי לסמוך על המשקל הזה- נדמה לי שהוא די אמין. ואז לפתע ראיתי מספר שלא ראיתי קרוב לעשור נדמה לי- 55 ק"ג! וואו וואו וואו וואו וואו (כך עבר לי בראש)
אבל במקום להיות מאושרת ולהתחזק מכך שאני עושה משהו נכון- הלכתי וטרפתי את המטבח כמו דינוזאור. החלטתי לצאת מהבית רק כדי שאני אפסיק לאכול ככה, ולמרות ההרגשה הנאחס שהייתה לי על האוכל, ניסיתי להמשיך הלאה ולחשוב Happy Thoughts. בהתחלה כך היה, עד שנחתה עליי נפילה מפחידה.
זאת הרגשה שאני מקבלת המון לאחרונה, ופשוט בא לי למות. זה כל כך חזק וכואב וקשה שאני באמת שומעת קול קטן שמתפלל שאני אהיה חולה במחלה סופנית או שיקרה לי משהו ואני פשוט ימחק מהעולם הזה. ובמה הכל קשור- במראה שלי. כבר שנים שאני אוכלת על עצמי כאפות נוראיות וזה רק הולך ומחמיר והגיע למצב רע של ממש. אבל ממש. ולכן פתחתי בלוג. כי שום דבר כבר לא עוזר לי.
אני נמצאתי בטיפולים פסיכולוגיים כבר שנים, האנשים שקרובים אליי יודעים פחות או יותר על הבעיות שלי ומנסים לתמוך בי, כולל ההורים שלי, ואני חוששת שלצערי הדבר היחידי שיכול לעזור לי זה כדורים פסיכיאטריים.
ואני כמובן לא רוצה לקחת, בעיקר בגלל שאני מפחדת מתופעת לוואי של השמנה. גם ככה יש לי גנים של פרה ואני משמינה מלאכול סלט. באמת. קיבלתי גנים חרא מחורבנים מגעילים, הייתי נותנת אז הזרת ברגל כדי להחליף אותם.
זה מצחיק, לפעמים בא לי להיות סתם בחורה רגילה, ולא מיוחדת ובולטת. פשוט בחורה רגילה ופשוטה. אני במאבק יום יומי כבר שנים עם המראה שלי, ואני באמת אבל באמת לא מסוגלת יותר.
כמובן שבגלל ההרגשה החרא שהרגשתי היום, ברגע שחזרתי הביתה המשכתי את מתקפת הדינוזאור שלי על האוכל והלכתי למיטה בדיכאון מטורף וקשה. שמתי את הפלאפון שלי על שקט, ונרדמתי חזק לכמה שעות. קמתי בתחושה מגעילה, של שנאה עצמית וגועל נפש מעצמי.
אני כבר לא יודעת מה לעשות :( איך מתמודדים עם זה?! אני לא מצליחה. וכמובן שלא הוסיף להרגשה לראות תמונה שלי שהרגע העלו בפייסבוק ממסיבה שיצאתי בה כמו עגלה.
הצילו הצילו הצילו. די כבר. אני שואלת את עצמי מלא פעמים, אולי אני אמורה להיות מפלצת?! ככה אלוהים ברא אותי- מפלצונת מכוערת שאמורה לחיות בתוך כוך וללא חברים וללא אהבה וללא שום דבר טוב. אבל זה קשה לקבל את זה. מי רוצה להיות כזה, מי רוצה להרגיש ככה- בטח שאף אחד!
כמה שזה טוב להוציא את הכל, יותר קל לכתוב את זה ולזרום עם המחשבות מאשר לדבר עם מישהו שגם ככה לא יבין אותי בחיים. ואף אחד לא מבין. לאף אחד אין את הבעיות שלי יש. ואני לא מנסה להתמסכן, ואני לא חיה בתרחיש, אלא באמת- אני לא מכירה אף אחד עם בעיות כמו שלי. הצרות של כולם מתגמדות לגודל של צימוק מיובש ליד הצרות שלי.
אני אמשיך מאוחר יותר, כרגע הפריקה הזאת סיפקה אותי מעט.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
