MINDfulness

די כבר, די עם האכזריות הזאת, אני לא מבינה איך אנשים יכולים להיות לא אנושיים?!

איך זה שבנאדם נולד עם רוע בלב? איך אמא יכולה לשלוח את ילדיה, אלה שהיא נשאה ברחמה 9 חודשים, לקפוץ אל מותם? איפה הערך לחיים איפה?!

זה לא הגיוני לי. איך מוח של בנאדם רוצה להרוג. ולרצוח. ואין חמלה. אני מדברת נטו על הפן ההומניטרי, משהו שנולדים איתו, מצפון, דבר בסיסי כל כך!

לאחרונה אני נשאבת לפייסבוק, לכל הסרטונין, התמונות, ההסברים, הדעות. זה לא רק חשוב לדעת מה הולך בארץ שלנו, זה גם באמת מעניין. ועם הטכנולוגיה של היום והרשתות החברתיות אנחנו הרבה יותר נגישים למידע שפעם לא ידענו שאפילו קיים. וככה נתקלתי בסרטון מזעזע ביותר. משהו שלא יכולתי אפילו לסיים לראות. חבורה של כמה בחורים מהמגזר (לא ידוע לי אם ילדים/ יותר מבוגרים, לא הראו אותם) לוקחים גור כלבים ושופכים עליו בנזין. לא משנה כמה שהגור כלבים הזה בכה ויבב ושבר אותי לגמרי לרסיסים, אותם אנשים מצאו את זה נורא מבדר ומצחיק, ואז גם זרקו על החיה המסכנה הזאת גפרור דולק. לצפות ביצור התמים הקטן והמסכן הזה, חסר ישע לחלוטין, רץ בצרחות אימים, ונשרף למוות.

פה הפסקתי לצפות. לא יכולתי לראות את זה. הרגשתי את הדם בכל הגוף שלי עומד להתפוצף מתוך הורידים. הרגשתי רטט מבפנים, לא יודעת אם זה של עצב/ כאב/ כעס/ רחמים/ זעזוע. נראה לי הכל פשוט ביחד. איך אפשר להיוולד בן אנוש ולהיות כזה בהמה?!?

לעזאזאל איתכם, רוצחים! הלוואי שלא תיוולדו לעולם הזה. לא צריך אותכם.

ושוב פעם אני לא מכלילה, אין לי באמת משהו נגד ערבים, חס וחלילה, אני לא רק מאמינה אני גם יודעת שיש ביניהם המון של אנשים הומניטריים, טובים ושקולים, שלא מחפשים לעשות רע לאף אחד ורק רוצים לחיות בשקט ושלווה, כמו רוב בני האדם. אבל יש לי בעיה רצינית עם בני אדם אכזריים, רוצחים, שהמטרה והסיפוק שלהם בחיים זה לאלל אחרים ולהרוג אותם. עם זה אני לא יכולה לחיות בשקט.

הלוואי שהיתה ענישה יותר מחמירה. אולי לפחות האנשים האלה, רעים ככל שיהיו, לא יפגעו בחסרי האונים.

אני מרגישה הרגשה שונה, כאילו המבצע הזה "צוק איתן"  עורר את הישנוניות של הממשלה והחברה הישראלית. אני מקווה שאני לא מדמיינת את זה ושאם זה באמת קיים זה לא יהיה דבר זמני וחולף.  הגיע הזמן שנבין אחד את השני ונצא מהבועעה המסריחה שהראש שלנו תקוע בה. אם נחיה בגישה של מה שלא לידי לא פוגע בי, אנחנו נאכל אותה, ובגדול. אם ממזמן נושא הרקטות מעזה היה מטופל בכובד ראש וביסודיות, לא היינו מגיעים למצב שכמעט כל המדינה שלנו נמצאת בסכנה, שקשה להמשיך בשגרה, שסכנת החיים אורבת לנו ואנחנו מרגישים בפחד.

זה פשוט לא בסדר! והדבר שהכי הכי מרתיח זה האדישות של העולם. איך אפשר להפנות את הגב בצורה כזאת? אני לא מבינה ממה זה נובע? זה בגלל שהאנושוץ פשוט התרגלה לרעיון שיש לשנוא יהודים? רעיון שהושרש בתקופות היסטוריות וישנות, ושפשוט נשאר נוח להאמין בהן?

מה, אם היה לנו מלא נפט בכל חור באדמה, אז היינו מקבלים תמיכה?!

הכל זה בסופו של דבר עניין של אינטרסים. אחרת לדעתי ממזמן היינו מקבלים תמיכה ואפילו סיוע מעוד אומות סביב העולם. אם אומות היו יודעות שיושיטו לנו יד לעזרה ויקבלו לכך תרומה, היה לנו הרבה יותר קל. חרא של עולם.

אולי אני אשמע קלישאתית בטירוף, קיטשית ולא מחוברת מספיק למציאות, אבל למה אי אפשר להאמין בערכים של אהבה וקבלה אחד לשני? אני חושבת שאנחנו מספיק מודרניים, בעלי היגיון בריא ומודעות למעשים ולאמונות שלנו. להאמין באהבה, אחדות, שלום, להנות מהיופי של העולם הזה, מהיופי אחד של השני. אבל לא, אנחנו הורסים את העולם שלנו והורגים אחד את השני.

אני מרגישה שבא לי לעשות טיול בעולם. לראות, לחוות, לגלות דברים חדשים, להכיר תרבויות וסיפורים ומראות של נופים, ערים, אנשים.

אימאלה איזו פריקה. אבל זה החלום. לספוג חוויות, ולהצליח להעביר הלאה מסרים טובים בעולם. נשמע מצחיק הא?

כשהייתי לפני שנה בטיול במרכז אמריקה, נהניתי מההתעניינות של המקומיים/ תיירים בנו הישראלים. החל מהשפה שלנו והדת שלנו, עד למצב הסוציו אקונומי שלי וכמובן המחלוקות הפוליטיות שלנו. לאנשים אין מושג מה קורה בעולם, זה מטורף בעיני, טבעי אבל מטורף! יש לנו את האופציה לדעת ובכל זאת אנחנו בוחרים להתמקד באינטרסים שטחיים בעיקר ברוב ימי חיינו. אז נהניתי לספר, והצגתי דברים בצורה כמה שיותר אובייקטיבית, לספר עובדות נטו. זה היה משעשע לראות מקומיים בקוסטה ריקה מסתכלים עליי בפליאה שאני יודעת לירות מרובה M16 וכך גם רוב בנות ישראל. מה שבשבילנו הוא יומיומי ופשוט, בשבילם הוא בלתי נתפס, כאילו הזייתי לחלוטין. והיה הכי כיף להרגיש ולקבל את האהבה והחום במדינות מרכז אמריקה. הם באמת אוהבים את הישראלים שמה.

בטיול לא הרגשתי את ההתעסקות בפוליטיקה. הייתי בצד השני של העולם ולא זכרתי מה זה ערבים, פיגועים, מלחמות, טילים, חששות. איזה נפלא זה לחיות ככה. לקבל אחד את השני בברכה ובשמחה. גם הישראלים היו יותר חמים ונחמדים ואפילו אכפתייים אחד לשלום השני. ואז אתה מגיע למדינה הזאת, וזוכה לאותו ניכור ואדישות ישראלית מוכרת, לרמאויות, רדיפת הבצע, הפוליטיקה המושחתת, ערבים, יהודים, חרדים, ציונים, שמאלנים, ימניים, בדואים, אשכנזים, תימניים, אתיופיים, משתמטים, מתנחלים, סודנים, אריתראים, עניים, עשירים, מה אין לנו פה?! יותר מדי!

נחנקנו! כולנו בני אדם!

הצלחתי להיכנס שוב לבלוג! וויפייי

חח אני לא הצלחתי במשך כמה חודשים וסוג של וויתרתי ואמרתי לעצמי בשביל מה לעזאזל בכלל אני צריכה את הבלוג הזה סתם מיותר... אבל מסתבר שלא :)

זה כיף שיש מקום לפנות אליו, ולא להחזיק הכל בפנים.. כאילו כמה אני יכולה לחפור לפסיכולוגית שלי נו באמת רחמים על הבחורה

סתם, עכשיו ברצינות

הפוסט האחרון שלי (שגם היה הראשון בבלוג הזה) היה דיכאון רציני סטייל חתיכת ורידים סטייל קחו אותי מהעולם וגאלו אותי מייסורי. אז בואו נגיד שהמצב השתפר. כלומר מצב הרוח השתפר. החיים שלא לא ממש. אבל זאת כבר התקדמות

מלחיץ אותי לאחרונה לקלוט שאני בחורה בת 23 ושאני רחוקה ממה שרציתי להיות/שיהיה לי בשלב הזה של החיים. לפני שנתיים-שלוש לא הרגשתי בלחץ הזה כי חייתי בתחושה שדברים בטוח ישתנו וישתפרו, כאילו למה לא בעצם. ואז הבנתי למה לא בעצם. אבל הרמתי את עצמי מהבור השחור שנפלתי אליו, כמובן שבעזרתם של כדורים, אבל אני לא מתביישת בזה. במשך תקופה ארוכה מאוד סירבתי להכיר בזה שאני באמת צריכה לקחת כדורים נגד דיכאון. פחדתי להגדיר את עצמי כבנאדם שיצא מדיכאון בזכות הכדורים, רק בגלל העובדה שזה להכיר בדיכאון עצמו. לא חשבתי עד כמה זה עמוק וקשה. ניסיתי לעשות יותר כושר, לקרוא ספרים שמשנים חשיבה, להיות יותר חברותית ופתוחה לאנשים, אבל שום דבר לא עזר. מבפנים הרגשתי שהכל נרקב לי וכואב לי. אז נעזרתי בכדורים, ואני שמחה על כך. אני סוף סוף יכולה לתפקד! כמה שזה חשוב! אני יכולה להנות מקריאת ספר, מצפייה בסדרה, מסידור החדר, משופינג, משיחה עם חברות/ ידידים, אני לא מחפשת להסתגר כל הזמן, אני יותר אפקטיבית בעבודה ויש לי יותר חשק לחייך ולעשות. אני לא מאחלת לשונאים שלי להרגיש מה שהרגשתי בחצי השנה האחרונה. באמת.

בקיצור, אז לאחרונה אני נורא מתרפקת על העבר ומתגעגעת אליו. כשהייתי אצל נמרולוגית היא אמרה לי שזה בזבוז של זמן שאני חיה כל הזמן בעבר ואני ל אמתמקדת מספיק בהווה ובעתיד. וואלה צודקת, אז כן שיניתי את זה. אבל בפרופורציה המתאימה. מה אני אעשה שאני באמת באמת מתגעגעת לעבר ואני מרגישה שבא לי להתרפק עליו ולהיזכר בו וגם ללמוד ממנו? זה טבעי ונורמאלי לגמרי. בכללי, לא צריך להאמין ולקחת קשה כל מילה שהנמרולוגית אומרת לך. גם אם היא מדייקת ברוב הדברים. מאוד. אבל עובדה שהיא לא דייקה בהכל.

למשל- האישה החביבה אמרה לי שזה בסדר גמור שאסע עם חברתי X לטיול במרכז אמריקה. המציאות הייתה די אחרת... נכון שהיום אני מדברת בחיוך על הטיול שלי וצוחקת על הדברים הרעים שקרו, אבל בחייאת, כשאני עם עצמי לבד באמת נזכרת במה שהלך שם אני מתמלאת חרדה. נסעתי עם בנאדם לא שפוי, כשאני בעצמי לא שיא השפיות. קמתי בכל יום לריבים קשים, לעצבים, לחוסר היגיון, לשטחיות והרבה הרבה לחות. הלחות היא לא מה שגרם לי לרצות לקפוץ מגג של בניין, אלא החברה שהייתי איתה. אני מפחדת להזכיר בבלוג הזה שמות, אם אי פעם מישהו שמכיר אותי אפילו קצת יקרא פה הוא ישר יבין מי אני, ובאמת שאני מעדיפה לשמור את המחשבות והרגשות האלה לעצמי.

בבלוג הקודם שלי כתבתי בידיעה שיש הרבה אנשים קרובים אליי וגם רחוקים ממני שמעיינים מפעם לפעם בהשתפכויות שלי בו. וזה לא הפריע לי. אפילו נהניתי מזה שמישהו ידע איך אני מרגישה, ראיתי בבלוג סוג של כלי לעזור לסביבה להבין אותי יותר ולהתחבר אליי. אבל זה כבר לא המצב שלי. אני באמת כותבת פה בשביל עצמי, בשביל ההרגשה שלי, וזה חרא שהאינטרנט הכל כך נגיש של היום גורם להיחשפויות לא נעימות, אז נישאר בשמות אנונימיים.

בקיצור, אז נחתתי בפנמה סיטי לפני שנה וחודשיים יחד עם חברתי טלי (שם בדוי) לאחר שיכנועים והבטחות רבות מצידה. בהתחלה לא רציתי כי ידעתי שהיא בנאדם קשה ובעייתי, מפונק עד דמעות (והרבה דמעות!) ושאנחנו רבות הרבה. אבל לפי ההיגיון שלי, אם הנמרולוגית אמרה שזה בסדר, אז זה בסדר (כבר הזכרתי שאני לא שיא השפיות?). אבל לא כך היה. מתוך 3 חודשים של טיול בקצה השני של העולם, היו אולי 3 שבועות (במצטבר, לא ברצף חלילה) שלא רציתי למות בהם. כל השאר היה סיוט מסויט, וחשבתי שאני אצליח למצוא את הדרך לסלוח ולשכוח, אבל כשאני נזכרת במה שעברתי שם אני פשוט שונאת אותה יותר ויותר. מבחינתי, זה שהיא בנאדם נוראי זה לא קללה, זאת פשוט עובדה. הבחורה לא חושבת על שום דבר מלבד על עצמה.

בסדר, הטיול מאחורינו, היה בסופו של דבר כיף, לא מספק אבל כיף.

מאז שחזרתי לארץ עברה כמעט שנה, והגעתי להרבה תובנות ומסקנות בשנה הזו. אחת מהן היא שיש אנשים שפשוט לא עושים לי טוב, ואין סיבה שהם יהיו בחיים שלי! אני לא רוצה להיות מזוכיסטית יותר! אני חושבת שמגיע לי הרבה הרבה יותר מחברה שתדרוס לי את הביטחון העצמי כל היום ולא תעריך אפילו חצי ממה שאני עושה עבורה. זה נשמע נדוש ומוכר כאילו כל זוג חברות מרגישות ככה אחת כלפי השניה באיזשהו שלב של החברות ביניהן, אבל לא זה מעבר לזה. לכולנו יש תקופה שקצת נמאס מחברה מסויימת, בדרך כלל אחרי שבילינו איתה הרבה זמן ברצף, אבל תמיד אחרי זה יש את הגעגוע לכיף שהיה מואז הקשר חוזר לטיבו. אז עם טלי זה לא ככה. אין שום געגוע כי אף פעם לא באמת היה לי כיף.

חבר אמיתי הוא מישהו שאתה יודע שאכפת לו מטובתך, ושלך גם אכפת מטובתו. כשעוברת תקופה ארוכה שאני לא מפסיקה להרגיש שטלי לא מעוניינת בשום דבר שאפילו קשור מעט בטובתי, אז אני מבינה שזה לא בדימיון שלי, אלא שמשהו דפוק בה ולא בי.

טוב, פסוט חפירות על החברות בחיי עומד לבוא. אפילו כמה פוסטים, אני כבר זקנה ויש לי סיפור חיים. לכתוב הכל בפוסט אחד זה תהליך מעייף ולמי יש כוח למען השם

זהו זה רשמית. אני זקנה. ערב שישי היום, אני בחדר עם מזגן וכל מה שבא לי זה להישאר בחדר עם המזגן. עם ספר טוב (משחקי הכסוש). אבל נו טוב, נכריח תצמנו לצאת. מקסימום אמצא את עצמי בסוף הערב על ספסל ליד הבית בחוץ חופרת עם חברה טובה. מה רע?