בשמלת כלולותיה היא פסעה אל עבר המזבח המבורך בכל טוב, המעוטר בשלל של טוהר, אחווה, שמחה וקדושה.

היא צעדה בכבדות ונדמה כי כל צעד הטיל אימה נוראה על הארץ, כאשר שמלתה מצטנפת מאחוריה ולא מותירה לה מנוח ולא רגע אחד, מפני הדחף למשוך אותה כלפיה כל שניה ושניה.

היא לטשה את מבטה בנוכחים באירוע, שכאמור היה אמור להיות המאושר בחייה, אך היא ראתה את היקום בצללים קודרים של אפור ושחור אפלים.

היא דימתה את שימלתה לבלויה, קרועה בקצוותיה ואינה מטופחת, גדולה עליה בכמה מידות נעלות, שאולי באחד הימים ישמשמו אותה לכל אשר תפנה.

האולם, אשר היא מקושט במנורות המפיצות אור והמעניקות תחושת יוקרה ופאר, בעיניה היו כעששיות חסרות כל יופי, אפשר איבדו באופן מוחלט את המטרה אליה הוקדשו. הן הפיצו את רגשות התועבה, הפחד, החשיכה - לעומת האושר, התקווה, הששון, הפריחה - שבהם התמלא ליבם של המטיבים להיווכח תחתן.

היא דימתה את פרחי השושנה, אשר השתרכו בשובל ארוך מהכניסה אל עבר המזבח, כנבולים חסרי ניחוח וצבע.

בעיניים כבויות היא המשיכה לפסוע אל הבמה האיומה, אל גזר דינה המתועב, הבלתי מעורער. תחושת ריקבון הציפה את מערוכתיה ושיתקה אותם, והיא ראתה עצמה כאבודה, חסרת מוצא, בעלת מכנה משותף לכל אותם אישים אשר נרתעה מחברתם והמצאות מנוכחותם. 

היא התבוננה אל עבר החופה ובעיניה ראתה אותה מוצתת בלהבות, תמרות עשן מביסות את רמת החמצן באוויר, ואת האוויות מ,ו,ו,ת חרוטות אי שם בשלהי הלהבות.

זהו לא מקומי להמצא, זהו לא עתידי, לא אוכל להווצר כמובסת ע"י הדת אשר אין ביכולתי לערערה, ע"י אורך חיי הכואב, האגרסיבי אשר אני חווה כעת והמצפה לי.

לא אכנע למשפחתי החרדית לקבע את אורך חיי כשלהן.

לא אלד מספר מהולל של בני אנוש אשר עתידים לתעב את גורלם המיועד להם.

לא ארים ידיי ואוותר למסורת לאמלל את חיי.