לא הרבה נפשות חוצות בכביש ראשי. אולי בגלל הידיעה הברורה כי בני אנוש דוהרים לייעדם, ברכביהם, מגדילים את המהירות הנמרצת שלהם, ללא מצפון או חשש ממהומה. ללא חשש שמישהו ישבש את דרכם ויסיט אותם מייעדם. או אולי בגלל החוסר ידיעה מה יעלה בגורלם לו בבת אחת יחרץ עתידם. או אולי בגלל החשש מהחולניים אשר סוללים את דרכם בכביש.

אבל תמיד יש יוצאי דופן.

האישה התרוממה מעל הקרקע, נאבקת בתוך חלל האוויר למספר שניות ארוכות, מתפתלת ומנסה בכל מאמציה לחזור ליציבות, אך כל זאת עד שכוח המשיכה התעורר לתחייה והושיב אותה אל הקרקע, האדמה, או במקרה הזה, הכביש. היא הוטחה על הכביש חסרת אונים, אוחזת בחוזקה בארנקה ומקרבת אותו אל חזיה. הראשון היה הראש, אשר הכתים את הכביש בצבעו האדום, של הכדוריות האדומות אשר בקעו מכלי הדם ונחבל בצורה הקשה ביותר. אך לא הבחינו זאת במהרה, עקב העבר הלבבי 'המהולל' שלה. האישה עברה בחייה אוטם בשריר הלב. היא התנשפה בכבדות, ויש האומרים כי אוויר לא עשה את דרכו לריאותה כלל. התנועה נעצרה. הנהג, אשר היה שקוע בענייניו ולא הבחין באישה, בעיצומו של גיל העמידה, חוצה את דרכה בחופזה, נס על נפשו. 

לא האמנתי שכל זה נגלה לנגד עייני, הפעורות. פעימות ליבי הואצו בקצב לא רגיל, אולי בגלל הרצון לספק דם גם לפצועה, הדרוסה, אשר דם זולג מראשה, המתמסרת אל הכביש בשוכבה עליו. מטפחת בו את כל תקוותיה, שיחלצו אותה, ושגורלה לא יחרץ באסון זה.

התמונה הזו מהדהדת לי בראש ללא הפסקה.