עם אספקה של עבודה קשה ומוטיבציה, כל אחד יכול להיות אלוהים. להרגיש את השריפה מעקצצת באצבעות עד זוב הדם, להנחיל את הידיעה כי תומה של המלאכה המרובה, מונחת ביד שלך. להתמקד ביופי הבריאה ולהפעיל את חוט המחשבה, בכזאת פזיזות, כי כל שנייה חשובה. הרי, רק במקום אחד, פזיזות וריכוז, באותה העת, הם המפתח להצלחה. וכל זה רק על קרש אחד, בחדר אחד, בעל ארבעה קירות, אבל בעל עוצמה בל יתוארת. זוהי התרחשות היכולה להוביל אל המדרגות של גן עדן, או אל חיק המשפחה, אל שער היופי הנצחי, אל החיים. הפורענות מתנוססת באוויר, נדמה כי היא מתיזה את מלחיה על הבשר החרוך, על הפצעים. והריגוש, האנדרלין הצף בעורקיך, לא מותיר לך מנוחה ומטמיע בך את הרצון להמשיך. הרי אתה יודע שהגאווה לאחר מכן תעלה על גגות כל הבניינים שנבנו אי פעם, האושר של המשפחה, ההתעוררות המפציעה של המטופל. אך, הגורל, נמצא בידיים שלך. ללטוש את מבטך, בעיינים חלולות מאין כמוהן, ולבשר את הבשורה המרה מכולן. כי ביצעת את כל יכולתך, וזה נגמר. הכל נגמר. וכך אתה, במשפט או שניים, מחריב את עולמן של משפחות הולכות ובאות. ולאחר מכן מנהל מלחמות קיום בין עצמך, האם באמת מילאתי את כל יכולותיי? והנך חש בייסורים אשר צורבים את נשמתך במלוא הפאר והעוצמה, ממש כמו שוט, חגורת העור הארורה של אביך, שאתה זוכר מהילדות. 

אתה מתבונן סביבך ותוהה כמה ניסים ונפלאות נכחו בחדר זה. ותועבות. זהו המקום בו אגדות מפציעות משנתן, מותירות את האופוריה הטהורה והמזוהמת באותה העת אל תוך חלל האוויר. המקום בו ציפייה ופחד מהבאות מתמזגים יחדיו, מקום בו אתה יכול לבחור להיות כל אביר, כל גיבור שתרצה, כי מרכז השליטה, הוא עליך, בדיוק ובקלילות הידיים, הפורצות במחול משגע, שכל שגיאה בו היא חורבן. ושוב, אתה מערער לעצמך כמה נפשות זכו להזדמנות שנייה בחייהן, הזדמנות שנייה להיות טובים יותר, נבונים יותר. 

להבין כי הכל הוא לא באמת מובן מאליו, וכיצד הכל בשנייה אחת, עלול להתפוגג, להתמוסס על הקרקע, כאילו לא היה דבר לפניו. כאילו כל המעשים, הלחצים, התובנות, ההצלחות, הכל כעת נראה חסר משמעות. הכל מיועד לרגע הזה, בו כף רגלך אחת נמצאת בין שמיים לקרקע, בין גן עדן לגיהנום, בין חיים למוות. והמטופל, כבובה על חוטים, נשלט על ידך. פניו שלוות וחוורות ומוגשות לך על מגש של כסף, לצד הכלים הדרושים לשגשוג הניתוח. הניתוח. חדירה אל הפרטיות מאין כמוה, דשדוש בין האיברים הפנימיים, שאף אחד עדיין לא ניווכח להם, בתוכך. לתקן, לחרוט, לקשור, להוציא, לסתום, לגעת, לחתוך. שפיכות דמים ללא קץ, נטילת איברים, קשירה של כלי דם, החלפת נתונים. האזמל הוא חברך הטוב ביותר, והלהב החדה, הלוהטת, שרבים נרתעים מנוכחותה, כעת היא מצילת חיים. האזמל, הכלי המיוחד, שהמתנת בקוצר רוח לאחוז בו בכל תריסר שנות לימודיך. כעת הוא בידך, נתון לשליטתך. כל תזוזה לא נכונה, הינה אסון שלא ישכך.

ואתה בעצם אלוהים. שוחר החיים. מציל הנפשות. משמש כתפקיד עליון וכמעלה נעלה מכל. והינך יודע עד כמה זה היה כמעט בלתי אפשרי להגיע למעמד הזה, ההפצרה המפורשת להקדיש את חייך למדע המופלא הזה, המעורער, הגלוי והלא ידוע, הנקרא רפואה.

אתה יודע שאם היית חי את החיים במלואם, לא היית כאן עכשיו. לא היית מבזבז את כל חייך בלמידה, בחקר, בשינון חומר, במבחנים, בכשלונות.

אתה יודע שמשפחה כעת, זה רק בסימן שאלה. הרי אתה אינך מעוניין בילדים שיגדלו כיתומים, יגדלו תחת טיפולה המסור של המטפלת, ללא פגישה מתמדת עם הוריהם, כאשר כרגע שרויים אי שם בחדר ניתוח חשוך ומופלא, משתעשעים בסריגה, בחיתוך ובהוצאה, עושים את כל מאמצם להציל את הנפש שקיים אחוז זעום להצילה, והשאלה אם גורלה נחרץ תלויה באוויר. 

אתה יודע שאתה לא באמת אלוהים. שלא משנה עד כמה תתאמץ, עד כמה שריריך יפצעו עד זוב דם, עד כמה החלוק הלבן, הדהוי, יאבד את צבעו משפיכות הדמים, עד כמה המוח יפעל במלוא המרץ והמוטיבציה, עד כמה תעשה הכל נכון ובאופן תקין, הכל תלוי בגורם עליון.

אתה ניווכח לשלל של מקרי מוות ואסונות ללא הרף מידי יום, אבל אתה גם ניווכח לאין סוף ניסים, המציפים את גופך וממלאים את ליבך ומפרישים מהמוח שלך דופאמין, שמשרה את ההרגשה הנעימה שאתה חש בוודאי עכשיו, כאשר אתה שומע שעוד נפש ניצלה.

וזהו טעם החיים.