כשאני מצליחה להתבטא, באמת, פולטת ממעמקי תוכי את כל הקיצוניות, המוזרות, הדיכאון, נדמה כאילו העולם נשבת. כאילו 'נערת ההינהונים' נעצרת ועל פניה חולפת נערה שונה לחלוטין, בעלת גינונים הפורצים כסערה שאין בה מנוח, סערה שהקושי להפסיקה רב. זה קורה כאשר אני נחלצת מהביצות הטובעניות אשר דוחקות בי, לשלמות התובענית שאני דורשת מעצמי, ורצה קדימה, קמה שיותר קדימה, לפני שאני אתחרט. לפני שאני אאבד את האומץ שדבק בי מלכתחילה, והכל ישקע. תמיד הכל שוקע. הכל חוזר לנקודת ההתחלה. למחשבות התובעניות, לדימוי המעורער, לאויב הכי גדול של עצמי, והוא עצמי.

כשאני מצליחה להתבטא, באמת, אני עוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים העולם נפלא יותר. כשאני עוצמת עיניים ולוחצת עליהן מעט, אני רואה צורות, בניינים, יער שופע בסבכים וצמחים שלא מהווים מכשול לדרכי, לעומת רבים המכשולים הקיימים בדרכי המציאותית. 

כשאני מצליחה להתבטא, באמת, אני חשה כאילו להב הסכין מפלח את גופי ותולש ממני קרעים,קרעים את בגדיי, ואני במערומיי, חשופה לעיני כל. וכל הקיצוניות שאני מקפידה לטפח משתחררת אל החלל, והעיניים אשר מטיילות למרגלות גופי, בוחנות את התכונות, הרגשות, את הגישה הארורה שטיפחתי, נפערות. אני לעיתים יכולה להבין אותם, כי נורמה זה אינו הדבר הנגלה לעיניהם. 

כשאני מצליחה להתבטא, באמת, אני רוקדת.

אני שרה.

אני לא מגמגמת.

אני מעניקה את מרכז השליטה לרגשותיי, והן פוצחות במחול, שהתגעגעתי אליו. כל כך.

היה לי חשוב לכתוב. ישבתי חצי שעה מול מסך העריכה והמילים פשוט לא יצאו. זה מתסכל נורא וזין על הלשון הגבוהה והמילים היפות. אני לא מצליחה לסיים פאקינג ספר אחד שלם כי אני יוצאת מריכוז והוא גם לא מעניין אותי. בכלל. קראתי את משאלה אחת ימינה והפסקתי באמצע. ועכשיו אני קוראת את ספר שגורם לי לרצות למרוט את השערות מהשיעמום שהוא מקנה לי, השורות מתערבלות בראייה שלי ואני רואה שחור. וגם לבן, קצת, בגלל הדף. אני מרגישה שאם אני לא אקרא אז גם הרמת כתיבה שלי תרד. 

נהנתי כל כך מהספר 'בדידותם של המספרים הראשוניים'. הספר הזה, הוא, מדהים. בחיים ספר לא העלה בי כל כך הרגשה רגשות. בלעתי את מילותיו בשקיקה, תוך יומיים סיימתי אותו. ומאז, כל ספר נראה לי חסר ערך. אוף

היום שרתי לפני אנשים. זה הרגיש טוב, כי הרבה זמן לא שרתי לפני קהל. אם אפשר לקרוא לזה קהל...