"אין ביודעי הכיצד לבטא זאת, אך.. ימיך על פני האדמה ספורים. לו האל, השוכן שם מעלינו, יוקיר במזלך, אולי תזכה במספר שערורייתי של חודשים. אך אולי המזל יחשיך פנים, ומספר זעום של יממות יוליכו אותך. אינני יודעת, ולפיכך הרי אתה רשאי להיות מוכן לגרוע מכל. המחלה החשוכת מרפא, המתועבת, הפיגה את לבבות רבים. האם לצידך קרובים אשר תהיה מעוניין להודיע להם על הרעה?"

"לא." עניתי בחופזה. "אף אחד אינו שוכן בקרבי. פני האדמה משמשים לי כמקלט רגעי. ליבה של אמי הלם בהגיעי לגיל המצוות. נדמה היה כי עולמי קרס עליי באותה העת, וכך נדמה שגם אבי הרגיש, מפני שהוא נס על נפשו יחד עם המאהבת שהקפיד לטפח במהלך השנים. אלוהים הוא בנאדם משעשע, אני חייב להודות. אני יודע עובדה זאת בוודאות, הרי הוא ברא אותי, ואני כאן, מתבונן ונושם, כבר 18 שנה. זו משימה לא פשוטה, עקב חוט המחשבה המקפיד להתרוצץ, לכרסם את ראשי במאות תהיות. אך כנראה שלכל התחלה יש גם סוף. אבל זה בכלל לא נורא, כי החיים פועמים". בלמתי את זרם המילים שנשטף ללא עוצר. שאפתי נשימה ארוכה, יכולתי לחוש את האוויר מתנדף ועוטף את ראותיי.
"אוקיי." היא ענתה במבטא עגמומי, בולעת את המילים, לפני שניצוצות הבורקות בעיניה, יתמזגו אל תוך נהר של דמעות. אלוהים אדירים, אני לא מעוניין בלהיות נוכח בהתייפחויות.

פסעתי אל עבר מפתן הדלת, נחפז להימלט מהמקום בו הריק אופף את הקירות. אני לא צריך את רחמיה, בעיקר לא עכשיו. החיים פועמים. הדאגה הבודדה החולפת בראשי היא חסרת ערך לחלוטין. אני העתיד, העבר, הוא מת. כולו נחרב. אבל אני נוכח, וקרס מערכות לא חל. חוטי תקווה מלבלבים בליבי בהד מחריש אוזניים, ואולי האדמה תשמש מקלט לעצמותיי בעוד ימים ספורים, אך זה עדיין לא הסוף. לא נקלעתי לתהום.
אולם... אין לי אף אחד. וצריך שמישהו יזכור אותי. שלפחות לנפש ארורה אחת, ולו אחת!!, שלפני הירדמות בשינה טרופה, תיזכר בי. באדם שהכאב לא שיתק אותו, אלא דירבן אותו. שנאחז באמונות קלושות, שהסוף הוא תמוה. בעיניי, כמובן. אני דמות ראויה להערצה. נפשות רבות צריכות להוקיר את האומץ המתחולל בי. לאהוב את היופי הפנימי השופע, בתוכי.

מידי בוקר הייתי מאחר לבית הספר, רק כדי שתשומת הלב תופנה אליי, למספר זעום של רגעים, ואני אחוש את האופוריה אופפת אותי, ואת המבטים הפעורים של הכלל נעוצים בי, וביום שבו אחסיר לאחר, וגם לא אהיה כאן יותר, מישהו יקדיש מחשבה לסיבת היעדרותי. המורים לא אהבו זאת, ואני נוטה להסכים עימם. הרי הייתי מפריע לרצף השיעור, מוציא אותם מהריכוז שהם שרו בו עד להתפרצותי המפוארת, ומעניק הזדמנות פז לתלמידי הכיתה לפצות את פיהם למספר דקות ארוכות, בהם איש המקצוע הנוכח לנגד עיניים שואב את כל כוחותיו הנפשיים להשתיק אותם. אך אני, אנוכי שכמותי, שקוע בהתגלמות הגאווה, ותשומת הלב שהופנתה אלי, כל בוקר מחדש. ליבי הוקסם, ורטט לכל אורך השביל הקצר, עד העת בה התיישבתי במקומי.

וזהו לא סוף. בכיתה הייתי נמרץ לחשוף את כוחותיי, ובמהרה נהפכתי לתלמיד השנוא על המורות. חביטה בשולחן עם מחברת היוותה אחד מתחביביי החולניים, במקום השני זריקת עטים אל עבר הלוח, ובמקום השלישי ציור על הקירות. וכל מעשיי אלו אך ורק כדי שלפחות, מישהו אחד, ישים לב בהיעדרי. יחשוב עליי בעודו מתכונן לשינה. שחוט מחשבתו יפציע בהפתעה, והוא יתגלה אל מנהרות מהולות בתהיות, בנוגע לסיבת היעלמותי.

לבתי קפה בשעות הערב הייתי מפציע ומזמין מאכל שלא קיים.
הייתי משליך את הספל ומתבונן בו מתנפץ למיליוני חלקים זעירים, ומתענג על קול החבטה ברצפות.
בקביעות הייתי שופך על המלצר, הנדיב, יש לציין, את שאריות המזון שנותרו בצלחתי.
כמו כן, אסור לשכוח כי הייתי מזמין את אותו המאכל בכל ערב.
אל הנערה שקועת העיניים, אשר זנב חולצתה הצטנף לה מאחורי חצאיתה הגדולה עליה בכמה מידות, הייתי מתקשר בברכת שלום בכל יום ויום. משהו בתוכי טוען כי כל רגע היא הסיכוי שהיא תכשול אל הקרקע ותתמוגג הולך וגובר.

הייתי כושל אל בר המשקאות ומחניק את צחוקי, כשלא היה סיבה לצחוק, עד דמעות.
הייתי פוסע ברחוב ואומר שלום לכל העוברים והשבים, מתוך נימוס. את האנשים שחיצוניותם תפסה את עיניי, הייתי אף מחבק.

ויום אחד, התמסרתי לראשונה ולאחרונה בחיי.
אל היקום.

התבקשתי לכתוב חיבור למה אני כל הזמן מאחרת לבית ספר.

זה מה שיצא