אני לוטשת את מבטי למראה הדוקרן המחודד וליבי נפעם, מאיץ את פעימותיו כפליים. הדוקרן שתוך שניות ספורות ינעץ בורידי ויחטט בו, יפשפש, יהווה כמקור משיכה למתחולל בצינורות הללו, כמגנט עבורם. טיפות ניגרות בעייני, מאיימות ללכלך ולהרטיב את זיו פניי. ואני פורצת בבכי. הדמעות נהפכו כשבילים הסוללים את דרכם על לחיי, זרימתם כנחל המאיים להתפרץ על גדותיו. 'אל תבכי, זו רק דקירה קטנה. בסך הכל בדיקת דם' אנוסה הייתה האחות להרגיע אותי, הרי התור עמוס ולרופאה בוודאי שאין את כל היום עבורי, אך לשווא. בכיי התעצם ומבטי נתלה בנקודה חיוורת על הקיר. ניסיתי להחניק את בכיי, השתדלתי לפסוק את מקווי הדמעות שהתצטברו בעייני, ובעת כל זאת סבתי סטרה לי. עורקיי התקשחו ולטשתי את מבטי בשנית לעבר המחט החדה, המקוללת. המחט שתינעץ ברכושי הפרטי, הגוף שלי, ותאסוף בזרועותיה טיפות דם טמאות. עצמתי את עייני בחוזקה יתרה מידי, לטעמי. ממאנת להיפרד מחלקת עור מפאת הדקירה, הושטתי לה את זרועי ותוך שניות ספורות חשתי את המחט בתוכי, כחלק בלתי נפרד ממני, מפלחת את עורי. 'יש לך וריד מצוין' היא טוענת. בוודאי שיש לי וריד נהדר. אני חיוורת, לבנה כסיד, כשלג צחור, ולא קשה להבחין בורידים המשתרעים לאורכו של חלל גופי. אני מפעפעת והזמן נידמה כנצח.
לבסוף, המחט נפלטה מורידי, ונותרנו רק אני, השלוליות והצמר גפן המחויט, שדמעות של דם מטמאות את טוהרו.
אני שבה לתחייה ומתבוננת בחלל המרפאה. מבטים פעורים תולים בי את מאור עיניהם, את מבזקם, בתדהמה. אני נמרצת להימלט מהמקום, כאשר פיג'מה ומעיל נפוח למרגלותיי. ואילו... למרות כל זאת, מבט אחד נחתם בזיכרוני. לא היה קשה לזהות כי הנפש המדובר, הוא ערבי. עורו שחום כפחם, עיניו כחולות כים ביום שמש גלויה, שרירים שמאיימים להתפרץ מחולצתו, להתפוצץ, ולפני כל התקרית, זכור לי כי הוא נטה את אוזניו בקפדנות לשמע השיחה שלי עם סבתי. שיחת בוקר מוקדמת, מפאת השעה - 6 בבוקר, שיחה שתכולתה שופעת בדברים שהערך אינו ניכר בהם. מילותיו ניסו להתשחל, להתמזג בתוך שיחתינו, אך ללא הצלחה. מבטו היה כמישהו שממאן לכרוך את זרועותיו סביבך, בחוזקה, במידה כזאת של חוזקה שלעיתים מעוררת חשד, כאילו מישהו פוחד שתיברחי, שתיחלצי מחייו. אך אולי כל אלו רק תעתועי דימיון...
נמלטתי מן המקום המקולל, עוקבת אחרי רקיעותיה של סבתי על הקרקע,
כאשר אותו ערבי,
שהיה אחרי בתור, מסתבר,
צווח לעברי 'גברת, גברת,
הדם שלך כחול'.