ריח שקדים מרים אופף את החדר. פורענות מטילה את כשפיה על המוטיבים להיווכח סביב. תמונה תלויה על הקיר, זר מוצא את משכנו בתוכה. הוא לוטש את מבטו בנקודה אפלולית בחלל, אך זה נדמה שהוא מסתכל לכל אשר תפסע רגליך. מבטו חודר אל תוכך ואתה מתאבן, משותק. פאניקה אוחזת בגפיך, ואתה משתוקק להמלט מהמקום. זה לא הגיוני הכיצד דמות יכולה להפשיט אותך, מכף רגל ועד ראש, ולחשוף את המועקות, הפחדים, הרגשות.. ואין שום הגיון בכך שאתה עדיין עומד שם. ומדחיק. כאשר שקדים מרים, מונחים על השולחן, סוללים את דרכם אל אפיך, אל דרכי הנשימה, ואתה מתחיל לנשום את ריחם, לנשום אותם, עד שהריח הופך לטעם, ובשעה זו אתה מתמוגג, יוצא מדעתך..

האמת היא שהחיים חולפים. אני מסוגלת לחוש אותם חומקים מבין אצבעותיי, נסים על נפשם. 

האמת היא שהדיכאון מטיב לי. אני לא יודעת הכיצד אוכל להמשיך את שיגרתי בלעדיו. הוא כבר, הוא ירש נחלה בלתי נפרדת בתוכי, וקשה לנשל אותו משליטה עליה.

האמת היא שהחיים רצים ואני לא עומדת בקצב שלהם.