משקפיים מונחות על קצה חוטמה בשעה שהיא מקלפת את הקיר החיוור, המסויד. נדמה כי הוא כאן לאורך כל הזמן, במרוצת השנים, בהם היא הטלטלה בין שתי עולמים שקרעו אותה ואיימו לפלח את גופה לגזרים. הקיר הזה הוא בדיוק כמו אותם אנשים שאיש לא מייחס חשיבות לקיומם. הוא מתקרח, ונאטם ומתלכלך מפאת הסופות אשר מחריבות את יופיו. זהו סך הכל קיר, שלאדם מסוים הוא מהווה מחסום, ולאחר גבול. תהייה מסתננת אל תוך ראשה, מטעה בה- מהו גבול עבורי? לגימות אלכוהול מהולות במיץ מפלסות את דרכן בוושט ומשם לפעולה המכנית השוררת בקיבה. המוח מסרב לשמוח. כאשר אתה שותה ישנן שתי דרכים הפרושות לפניך.. היא תמיד בוחרת בדרך הכואבת. היא אוהבת להכאיב לעצמה. והסיגריה מוחזקת והאלכוהול מסרב להמלט והיא לעולם לא הרגישה יותר לבד מאשר היא כעת. היא נפעמת מהמתחולל בתוכה כאשר היא מתגלה למחשבה אחת, היא חלולה. אני חלולה. הלב מתרוקן ומאיים להתפקע. טיפולים פסיכולוגיים הציעו לה אבל היא סירבה לכל המתבקש. אין היא מעוניינת לעזור לעצמה. היא לא מרבה לדבר הרבה, וכשהיא פולטת, היא בעיקר מתייפחת. מנסה להסוות את אשרת פניה העגומות בצחוק מזויף שמסתלסל בנעימה צווחנית. בגמלוניות היא פוסעת, רוקעת, והריקנות משתלטת על כל מערכותיה. הקריסה קריבה. והקיר, הקיר החלול, הוא גבול ומחסום בו יחדיו. הוא מדכא את רגשותיה ומחשבותיה, היא מנסה להדוף אותו, היא רצה ונתקעת ונחרדת שוב ושוב. אין מפלט. גופה מתכלא והיא מאחלת שתמות בשלווה.אני חלולה.כולנו חלולים