מתרוצצת ומתחככת עם איברים, משתוקקת למגע הגברי שכה קל לה להתמסר אליו, להתרווח אל בין זרועותיהם. הם מכרכרים את זרועותיהם סביבה ומחלקים את ידיהם אל עבר אגנה וישבנה, אוחזים וצובטים בו, ומהדקים את גופה אליהם. היא חשה בזיקפה מזדקרת. רוק מתערבב ולשונות משתוללים אל תוך השקט שלפני הסערה. היא מעניקה להם את הרשות ללטף את כולה ולהפשיט אותה באפלולי השירותים. היא נואשת לתחושה הנשית שעוטפת אותה ומענגת אותה, רק לכמה רגעים ספורים. הם חודרים ומפליקים ומכאיבים ולוחצים וממאיצים והיא כאובה אך שותקת. יודעת כי זהו הפיתרון למנוחה בקרב המפלצת הקטנה השולטת במוחה, המסתערת על כל מחשבה חיובית. היא יודעת כי מאוחר מלנשל אותה משליטה זו, וכך גם אותו. היא חשופה ועירומה לחלוטין, וכעת זה רק הוא ונשיקותיו הרכות. היא יודעת שלאחר מכן הכל יגמר. שהכבוד שלה יהרס לאיטו, אם לא דעך מזמן, יתנדף כלא היה. והכל כדי לשכוח מהדיכאון שדוחק בה, צופר עד כדי צווחה. כדי להרגיש טוב עם עצמה, ולו לכמה רגעים קצרים, בהם היא נמלטת מהעולם הגועש והשופע בעצבות, בהם היא מתמסרת לכאב עד כדי אובדן. הכאב הוא חלק ממנה כבר הרבה שנים. והמגע הזה, אשר עושה לה כל כך טוב, ואחר כך פוגע בה הרבה יותר, כמו סכין חולנית שמפלחת את גבה ומפוררת את הכל. כלום לא נותר ממנה. והיא מתרוצצות אחר הגברים ומשתוקקת למגעים ולכרכורי זרועות, שלאחר כל זה, אף אחד לא יזכור.

גם לא היא.