מקצת ממה שמתחולל אצלי בקודקוד. מכיל מיליוני שרצים, הקרויים בשמם המדעי תאי עצב. שוקל רק 2 אחוז ממשקל הגוף. בעל שם מהולל ומלהיב, אשר יכולותיו חורצות ברקים וראויות להערצה. הוא אנושי, בוודאי. טמון בו את כל החוכמה שבעולם, התובנות, הראיות, ואילו אני (ואתם) רק משתמשת ב1% מתכולתו. עצוב, מה? זעיר בגודלו, המתחלק ל-2 חללים. אני המוח הימני. אני היצירה, היצרים, החופש, החושים. אני צליל צחוק מתגלגל. אני הטעם, מגע החול כשיחפים, התנועה, הצבעים החיים. אני דחף לצייר על קנבס ריק, אני דמיון חסר גבולות. אני תשוקה, אני כתיבה ושירה. מרגיש. מתרגש. אני כל מה שרציתי להיות.

לעיתים אני מהרהרת כי אני רוצה לאצור את כל ההרפקאות, הריגושים שהחיים עשויים להעניק לי בתוכי. המרדף המתמשך הזה אחר העונג, הסיפוק, שנדמה כאילו לעולם לא יגיע, ואילו ידהים בהגעתו- לא יחזיק ולו דקה כאן. הרגשות גועשים, הצבעים מתערבבים, ממש כמו סופת שלגים - הינך מטולטל, חסר רגיעה, שאגה מחרישת אוזניים, המבשרת על היסחפות בחוסר השליטה מתחוללת בתוכך, ולבסוף - הכל מסתיים במשטח לבן ואפלולי. ריקני. אתה מנסה להמיר את הריקניות למשהו נהדר, אתה רוצה שהצבעים יחזרו לחיים ויאירו את פני השבים, ולכן אתה מוצא עצמך תולש דף לבן, בוהה בשורות הישרות, שלפתע מתעוותות לנגד עינייך אל תוך מערבולת חושים, ואתה מתחיל לכתוב. נותן ליד לשרבט את העולה על רוחו, מעניק לרגשות את האישור לפרוץ אל החיצון. 

יש אנשים שחושבים ששימחה תנחת עליהם מהשמיים. שכל מה שהם צריכים לעשות כרגע, הוא לרבוץ, והשימחה תדהר לקראתם, ותעטוף אותם בחום ובאושר. ובאהבה. מחכים לבואה. התשובה נמצאת במוחם. זו העצלנות, המשתלטת, ההרסנית, אשר משמידה את כל הטוב שתיפגוש בדרכה. האושר, תלוי בנו, במעמקי ליבינו. האושר נתון לבחירתנו. אנו מסוגלים להחליט להיות מאושרים, לשמוח ולאהוב. תפסיקי להתפלל שיהיה טוב, שהתענוג יצנח באותה נקודה בה את נוכחת, יחמם את ליבך ויתיישב המון זמן בתוכך. תפסיקי להוות טרף קל לשפל המדרגה- לדיכאון, ולהעניק לו את הזכות לשכון בתוכך לטווח ארוך. תלמדי להגיד 'לא'. תלמדי לשחרר,לשבור את החוקים,לצחוק, להנות. לא להיות מתוחה ומבוצרת. לא לחשוב יותר מידי. לתת לעצמך לסחוט את המתוק מכל רגע, הרי ברגע זה את הצעירה ביותר שתהיי אי פעם. את לא באמת יודעת מה יהיה מחר, וזה הזמן לתת לדימיון שלך לפרוץ את המחסומים שבנית לעצמך, להתנתק מהקופסא וליצור דברים חדשים. דברים משלך.

הרי את זוכרת אותו לילה נפלא במדויק. חשת כי מעולם לא חווית ערב נהדר כמו זה, במקום זה, עם מישהו כזה. אבל המחשבות שלך דילגו על הרבה מאוד שלבים וקפצו כמה דרגות קדימה. על שלבים מתקדמים, שאני בספק אם תגיעי אליהם מתישהו. הכל לא באמת מושלם. הוא עוד יצור חי, שברגע שיגלה את כל הנוראות המפעמות בך ינוס על נפשו, ויימלט. כמו כולם, בסך הכל. את באמת נהדרת, נפלאה ויש לך את כל המעלות הטובות. ואולי את יותר מידי טובה, וקשה מאוד לתחזק אותך. הרי לתחזק דבר כמוך הוא באמת תעלומה לא פתורה. אבל כרגע, כדאי לך להשקיט את מחשבתך. הסוף ידוע מראש, תמיד יהיה נתק, הכל יחזור לנקודת ההתחלה, שבה מעולם לא הכרתם. את חשה בוגרת משום שהגעת לתובנות כל כך נפלאות, אבל בעצם את ילדה קטנה ומטומטמת. אחרי זה את מתפלאה למה כלום מהווה חלק משמעותי בחייך, וחיפזון אחר מצבים לא רהוטים ממלא חלק נשגב ברגשותייך. לא יקרה כלום, את יודעת את זה. את מצפה ומצפה ובסוף מתרסקת על הסלעים מרוב אכזבה. זה יהיה להט של כמה ימים, שיחלוף כמו הקצב שבו הוא הגיע. אין טעם לפנטז על רגעים מתוקים, מעשיות מרעישות, הכל תמיד ישאר בדימיון שלך. וכך גם איתו.

אני המוח השמאלי. אני מדען, חוקר, אוהב את המוכר. מקטלג, מדויק, ליניארי, פרגמטי, אסטרטג. אני חד. תמיד בשליטה. אומן של אותיות ומילים. מציאותי. מחשב נוסחאות ומשחק עם מספרים. אני הסדר וההיגיון. אני יודע בדיוק מי אני.

זו עובדה שאת מנעימה את זמנך בלמידה על נפלאות גוף האדם, ועל דרכים להצלתו מפני איבוד הדבר היקר מכל, שבו כל המערכות, המכילות בתוכן את הרקמות,האיברים,התאים - מתרסקות לבסוף. את אוספת נמרצות את המידע המורץ לנגד עינייך אל מחברתך, מנסה להספיק לאגור את כל המידע ללא סיכומו. הרי את לא אחת שמתמצטת. את להוטה לרכוש הכל, אך בדרך שוכחת להבין את הנלמד. וכשאת מנסה להסתייג, כאשר את משביעה את עצמך להגיע הביתה ולסקור את הנלמד, לשחזר אותו במוחך ובאותה בעת גם לגרום להבנה. אך כל הבטחותייך לשווא כאשר את מגיעה הביתה, מותשת, סחוטה, גמורה, כשהעייפות שולטת בך. כל מה שהבטת לעצמך מקודם, נשלך לפח ואת כושלת קורבן אל המיטה, שלעיתים יכולה לספק כל כך הרבה חום ואהבה, שחסרים בך. 

את תלמידה נבונה, בעלת הישגים ראויים לשבח. ברמות הגבוהות ביותר בבית הספר, ממש תלמידה מן הדרגה הראשונה. את חזקה במספרים, ולא פעם הרעיפו עלייך מחמאות כי החשיבה שלך שונה מחשיבת האחרים. ממש כמו תרגיל בגאומטריה, שאותו כל התלמידים פותרים בדרך מס' אחת, ואת פותרת בדרך מספר שתיים, שלעיתים מסובכת יותר, ולעיתים קלה יותר. זוהי דרך חשיבתך. את יודעת שאם תתמידי ותטפחי את כישרונך וחוכמתך את עשוייה להגיע לגדולות, אך כל זאת תלוי בחוזק שלך לא להכנע. לאחוז אותך כה חזק ולגרום לך לא להשבר. להידבק בתודעה הזו כי אם תתמידי ותשקיעי, את גם תצליחי. הרי המוותרים לא מצליחים, והמצליחים לא מוותרים. ותמיד רצית להשתייך לקבוצה זו. טוב, לא תמיד, אבל הם נראים קבוצה נורא מושכת וזוהרת, ואת יודעת שמקומך הוא שם.

זה מתבטא, למשל, בצורה שבה את קוראת ספר. את קוראת אותו בצורה איטית, מעמיקה בכל משפט ופיסקה, ומנסה לפענח במוחך את הרגש/המסקנה המתעוררת מאחורי מילים אלו. הרי לא כותבים סתם, תמיד כדי להעביר מסר כלשהו, ואת להוטה לגלות אותו ולחפון אותו בתוכך. ואת לא יכולה להכיל את הכל. על אף שרצונך לבלוע הכל בבת אחת הוא עצום, אין זו ביכולתך. וזה דיי בולשיט, כי כל השנים האלה הירהרת עד כמה את מסוגלת להשיג את כל העולה על רוחך. ובכן, כך, כאשר את מעמיקה בקריאה, אחת ממטרותייך הנסתרות הוא לרכוש עוד ועוד מילים גבוהות ונהדרות כמו רבות שמתרוצצות ומעורפלות במוחך. בצד השמאלי של מוחך. 

ואילו תיראו אותי, בעתיד, או אולי ברגעים אלה, מקבלת שבץ מוחי, אני מקווה שצידו השמאלי של גופי יהיה בפעולה, וצידו הימני של גופי ישותק. תמיד תהיתי כי צידו השמאלי של המוחמבטא על מחושבות, על חשיבה יתרה. וזהו אוייב מספר אחד. היית פתוחה להרפתקאות שחפונות בצידי הדרכים, והיי דבוקה בטיפוח שני הצדדים. ובהערצה שלך בצידו הימני של המוח, ואולי גם מידי פעם לממש את סגולותיו הנהדרות.

דמיין לך, אותך, מהלך במרכזו של רחוב סואן, כאשר מעלך תמרות עשן המזהמות את האטמוספירה, ומולך שלל מכוניות צבעוניות המחכות אל התחלפותו של הרמזור, לאישור המשך הנסיעה, בעודן צופרות בחוזקה, יחד עם המוני בני אנוש הצועדים לעבר יעדם. כל אחד טרוד בענייניו, פולט זיעה במהלכו של יום קיץ לוהט, ומשתוקק לרגע בו יצנח על הכורסא תחת קורת גגו, ושלהבו של המזגן ימזג את כאבו. אתה יושב על הספסל, ולוטש את מבטך על העוברים והשבים, כמו בסרט נע. ארשת פנים חדשות נגלים לעינייך, פנים שלא הבחנת בהן לפני כן, פנים שלא הכרת, ואתה רק מהרהר במהירות העצומה שבה הפנים החדשות, מתחלפות בפנים אחרות. אתה פזיז, אש מתלקחת בעינך, ואתה אינך מבין את המטרה שלשמה אתה יושב על ספסל מוזנח, במרכזו של הרחוב שההמונים מטיבים לנהל בו את שיגרתם. הרי גם אתה חלק מההמון, והמלאכה שהינך ראוי לבצע כה רבה, אך אתה מעדיף להתרווח על הספסל, ולהרהר. משהו מבפנים אומר לך לחכות, כורע בהפצרות המכניעות אותך להווכח באירוע המדובר. הינך בוחן את סביבתך, ועולה בתוכך תהייה, מה עולל במחשבותיו של כל אחד ואחד. 

ולפתע, בלי התראה מוקדמת, בעודך שקוע בחקירות מקפידות ובניחושים לא רהוטים על חיי העוברים והשבים, אתה נגלה ליקום חדש.כל החולפים על פניך, כל העוברים והשבים, כל התנועה שהתרחשה באיזור, כל המחזה שהתרחש לנגד עינייך - הכל קפא.הנערה הצעירה, כפופת הגב, בעלת המזוודה הקטנה הנשלכת אל הריצפה בחוזקה כעבור כל כמה צעדים, שעוררה בך את רחמיך ואת הרגשות התמים הקיימים בך, שהטבת לבהות בה עד הרגע שבו נעלמה מאיזור ראייתך, השתטחה על הריצפה, בקיפאון. הביריון, הבחור המגודל שזכרת מהתיכון, שהיה מתעלל באביונים אשר בשכבתך, בעל הכתפיים הרחבות וההליכה הזקורה, נעמד דום. האישה המגונדרת, אשר ידועה באומץ ליבה וברוח מלחמתה, המלחמה שבו ניצחה את הסרטן, אשר הותיר צלקות בחיצוניותה, בשערה - נמצאה קפואה בעת יציאתה ממכוניתה הכסופה, וחופן שערה המזויף, הקרוי פאה, התעופף כמה סנטימטרים מקודקודה, ונשאר באותה הנקודה בחלל. עינייך נפערות, וארשת פניך, שלפני רגע לבשה הבעה מחושבת, מתחלפת בהבעה מזועזעת. אפילו הציפור, אשר זימרה על העץ הסמוך למקום מושבך, ולעיתים העירה אותך מהעולם שהתחולל בתוכך, אף היא נותרה ללא רוח חיים. והגרוע מכל, הוא שאינך יודע אם כולם באמת נותרו ללא רוח חיים. אתה מתרומם מהספסל שהתרווחת בו שעה שלמה, ואף על פי עקצוצי שרירייך אשר לא פעלו זמן כה רב, אתה מתרוצץ בין הרוחות, ומודהם למראה התגליות הפוקדות אותך. ובדיוק בשעה שבה אתה מחליט לנצל את רגעי השקט, שבוודאי לא יחזרו בזמן הקרוב, כל הפסלים, בני האנוש ללא חסרי ההכר, הרוחות הקפואות - כולם לטשו את מבטם בך. וכעת אתה מבוייש, אדמת כובשת את פניך, ורגלך בוגדת בך, ורועדת. אך בכל זאת, אתה מחליט להענות לבקשתם, ואתה מחייך לעברם. וכך אתה פוצח בריקוד, בריקוד חייך. כך אתה פוזז ברחבי הכביש, על המדרכות, ברצף תנועות ותזוזות המתחברות כולן אל מקצוע ספורט הקרוי מחול. כל הכאבים שאגרת במהלך השיגרה, כל הצער, היגון, האושר, הציפייה, אתה פולט החוצה, מתוך נשמתך וליבך, אל החלל. ואתה מרגיש בתהליך ההתרקנות, בכך שאתה משליך את כל האשפה שאינך מעוניין עוד לצבור ברכושך היקר, שהוא גופך. אתה משוחרר, ואתה נותן לשרירך את החופשיות שאותם חיפשו יותר מכל, מבעד למתח שפקד אותם שוב ושוב, ובין רגע אתה מוצא את משמעות חייך. כשאתה פוסק לבחון מה עולל בסביבתך בעת התחושה העילאית האוחזת בך, ולא מרפה, אתה מבחין בתופעה כי כולם נהגו כמוך. אך לא בדיוק כמוך. נידמה היה שכל אחד בחר את התנועה המסמלת אותו, את התזוזה המועדפת עליו, הנעת השרירים בתנועה המייחדת אותו, וחזר עליה פעם אחר פעם. כך שלו היה ניתן לשלב את כל התנועות יחדיו, היה מתקבל ריקוד מחולי עוצר נשימה. ובדיוק באותה עת, כשאתה מתחיל להנות מהתופעה, ומייחל לכך שלא תיפסק לעולם, זה מתגשם. משב רוח קודר, בעל עוצמות בל-יתוארות, סוחף את כל ההמון אל תוך מערבולת רוחנית המתרוצצת בשמיים, הנלחמת בכל העולה בדרכה, וכמובן שמנצחת. אתה מביט ברקדנים שהרי גילית, מתגלגלים בטורנדו ההרסני ובין רגע נעלמים.

וכך אתה מוצא את עצמך בסביבה חדשה. אך זוהי אינו סביבה מוכרת. זוהי השממה. צחיחה, קודרת, ויש הטוענים כי משעממת. אתה נע על עקביך, וכובש את יצרך - העניין לגלות את המקום החדש, ולפתע אתה ניווכח לדמות מרתיעה. נקבה היא, שחרחרת שיער, בעלת שפתיים אדומות כדם, ועורה צחור כשלג. כרושם ראשוני, נדמה כאילו ראית עתה את האישה היפהפייה עלי אדמות, אחת מהדוגמניות המהלכות על המסלולים, ובולטות בנוכחותן במהדורים. אך כאשר אתה מתאמץ לבחון אותה, אתה מבחין בעלטה של אפלה אשר היא מטה על פניה. בצעדי רדיפה היא דוהרת לקראתך. מבטה מכוון אליך בישירות, כמכת ברק. אתה דומם, עומד במקומך, בעוד היא מתקרבת ומתקרבת, ולפתע היא מותחת את רצועות שפתיה, ושיניים לבנות וישרות נגלות אליך, שבראשן ניבים. ורק כאשר אתה מעכל את ההודאה, מאוחר מידיי. שפתיה נלחצות אל שפתייך בחוזקה, ואתה חש בעירפול חושים, שלפעמים כה אהבת להרגיש. וכאן זה נגמר.

לכבודך,

אני מאחלת לך שנה מיוחדת. שנה עשירה בריגושים, באהבה, בהצלחה וביצירתיות. מי יתן והשנה תמצאי את יעודך, את הדבר שיאיר אותך כל יום מחדש - שאליו תשועבדי לכל שארית חייך. מי יתן ותמשיכי ליצור ולבטא את העולם המופלא המתחולל בתוכך, ושתלמדי לאהוב.

אני אוהבת אותך.

אני בחיים לא אנטוש אותך.

הכל נפלא.

מאת, עצמך.

נ.ב, בהצלחה מחר במבחנים של להקת המחול הבית סיפרית. אני יודעת שתתקבלי.