היא הייתה שם, שרועה בזרועותיי, קרובה לליבי, אך רחוקה קילומטרים ממחשבתי. היה לי קשה להביט בה, לעכל את המחשבה שהיא בשר מבשרי, דמה מדמי, ושהיא נפלטה מרחמי, מגופי.. שכל תזוזה, ולו הקטנה ביותר, עלולה לפגוע ולהחליש אותה. שכרגע אני האחראית הראשית עליה, הבוגרת, זו שמחליטה את ההחלטות הקשות, ועתידה טמון בכפות ידיי, ובהחלטותיי. בלי התראה מוקדמת, חשתי בטיפה מלוחה, מעורבבת בכל כך הרבה רגשות, שהיו קשים מנשוא לשאת אותם. היא רדומה עכשיו, ועל אף פי זאת, לא קשה לזהות את הדימיון ביני לבינה. שפתיה חתומות באודם ורדרד, התואם את שפתיי בהתאמה מושלמת. דקיקות דקיקות, ואף שהיא ישנה, עיניה פקוחות, במקצת אומנם, בידיוק כמוני. אני מתבוננת באשרת פניה, בעפעפייה הנפוחות, האדומות, וזה עוטף אותי בקרירות. קרירות שמרעידה את כל איבריי, וגורמת לי להתייפח יותר ויותר. ומפאת יללותיי, היא מתעוררת, וכשעינייה הגדולות נפערות, אני מבחינה בתמימות הסוחפת שמצוייה בהן. ומחשובתיי נודדות אל עבר יערות מלאים, נהרות שוצפים, רחובות הומים, בפשטות, אשר סוחפת בכנפיה את התמימות, הנפלא, והטוב שבעולם. נאיביות. זו המילה. לרגע אני שוכחת את כל הרע שבעולם ואני חשה בעירפול חושים, ברגשות ילדותיים, אשר תומכים בדעה כי אין דבר כזה רוע. אין דבר כזה אונס, אין דבר כזה לילות קרים, אין דבר כזה בדידות. הכל נפלא, מושלם, הכל טוב. העולם הוא ורוד.

אבל כמובן שהאופוריה הזו, אשר הרחיבה את כלי דמי וחיממה אותי, כמו ממנהג ממושך כבר שנים, היא התנפצה במהירות. וכעת לוטשת את מבטי, שוב, בדמות המונחת בשלוות כזו בזרועותיי. ומחשבה אחת מהדהדת לי בראש, היא לא שלך.

היא לא שלך.

היא לא שלך.

היא לא שלך.

ייעודה הוא לאימוץ.

את לא באמת מוכנה להיות עכשיו אמא, אם היא תהיה איתך, היא תסבול. והיא תסבול המון, מהתעללות, מהזנחה, מקשיי החיים. את רק נערה מתבגרת, את לא ראוייה להיות אמא. את לא רוצה שהדמות הקטנטנה, בעלת ניצוץ העיניים, הכמהות לאהבה ולחום אימהי, תהפוך לתאוות בצע ולשודדת רכוש, בדיוק כמוך. זונה, זה מה שאת. הניחי לה, מסרי אותה, אל תהרסי את ילדותה, את נעוריה. אל תיתני לנוראות שעברת, לזעם שצברת ככל שהשנים עברו, לאכזבה שמציפה אותך כל יום מחדש, להפלט אל היקום, ולהפיץ את הבשורה המרירה, רק בגלל שאת עברת את זה, ורק בגלל שרצונך הוא שכולם יספגו זאת, בדיוק כמו שאת ספגת. את אגואיסטית מידי, תלמדי להתחשב, ולאחר מכן להיות אם.

אני מתבוננת בה, ולמרות הסיטואציה הטרגית, אני מדמה אותה למוטציה. בדימיוני אני רואה יד על הראש, אף על המצח, כלייה בברך, אגודל בפופיק, קרניים מהאוזניים. הכל באשמת גילוי העריות המתועב, המזעזע, הטעות המרה שביצעת ללא מחשבה על המחר, וכעת התיקון הוא בל-יתואר. אי אפשר לכפר על חטא זה, והתוצאה מונחת אל מול עינייך.

אם ממש להגזים, אז המצב עכשיו נפלא

השיגרה חזרה ואני עדיין חוזרת שפוכה כל יום הביתה

אבל זה בסדר, כי הראש שלי חדור מוטיבציה להצליח וליצור ולכבוש את כל המטרות שלי

אפילו התחלתי לאהוב את עצמי, למרות שעדיין אומרים לי שלדעתם אני ממעיטה בערכי

תליתי על כל הארון משפטים חיוביים, אני מקווה נורא שזה יציל אותי יום אחד מעצמי

אני אפילו לא מרגישה בודדה יותר.

החברות שלי מרעיפות עליי אהבה ואני אסירת תודה להן על כך

הכרתי הרבה בנים בזמן האחרון, ניפגשתי עם חלקם, ניפגשתי איתו אתמול

היה נפלא, אך אני לא יודעת אם הקשר הקצר טווח הזה יחזיק מעמד

ובעקבות השבועיים העמוסים שעברו עליי, הגעתי למסקנה אחת בראשי החלול

אני חייבת להפסיק לפתח רגשות טיפשיים לכל אנוש שאני פוגשת

הראש שלי מלא בתמונות, בזיכרונות, במחשבות עגומות שנעות כמו בסרט נע

אני חושבת הרבה על אהבה, ויכול להיות שזה טוב, כי ככה אני לא כושלת אל מחשבות אובדניות

יש מי, עשויים להתפתח סיפורים נורא מעניינים

אבל אף אחד לא באמת נשאר

אני לא יודעת מה הבעיה בי. אולי יש בי יותר מידי