לא הרבה נפשות חוצות בכביש ראשי. אולי בגלל הידיעה הברורה כי בני אנוש דוהרים לייעדם, ברכביהם, מגדילים את המהירות הנמרצת שלהם, ללא מצפון או חשש ממהומה. ללא חשש שמישהו ישבש את דרכם ויסיט אותם מייעדם. או אולי בגלל החוסר ידיעה מה יעלה בגורלם לו בבת אחת יחרץ עתידם. או אולי בגלל החשש מהחולניים אשר סוללים את דרכם בכביש.

אבל תמיד יש יוצאי דופן.

האישה התרוממה מעל הקרקע, נאבקת בתוך חלל האוויר למספר שניות ארוכות, מתפתלת ומנסה בכל מאמציה לחזור ליציבות, אך כל זאת עד שכוח המשיכה התעורר לתחייה והושיב אותה אל הקרקע, האדמה, או במקרה הזה, הכביש. היא הוטחה על הכביש חסרת אונים, אוחזת בחוזקה בארנקה ומקרבת אותו אל חזיה. הראשון היה הראש, אשר הכתים את הכביש בצבעו האדום, של הכדוריות האדומות אשר בקעו מכלי הדם ונחבל בצורה הקשה ביותר. אך לא הבחינו זאת במהרה, עקב העבר הלבבי 'המהולל' שלה. האישה עברה בחייה אוטם בשריר הלב. היא התנשפה בכבדות, ויש האומרים כי אוויר לא עשה את דרכו לריאותה כלל. התנועה נעצרה. הנהג, אשר היה שקוע בענייניו ולא הבחין באישה, בעיצומו של גיל העמידה, חוצה את דרכה בחופזה, נס על נפשו. 

לא האמנתי שכל זה נגלה לנגד עייני, הפעורות. פעימות ליבי הואצו בקצב לא רגיל, אולי בגלל הרצון לספק דם גם לפצועה, הדרוסה, אשר דם זולג מראשה, המתמסרת אל הכביש בשוכבה עליו. מטפחת בו את כל תקוותיה, שיחלצו אותה, ושגורלה לא יחרץ באסון זה.

התמונה הזו מהדהדת לי בראש ללא הפסקה.

בשמלת כלולותיה היא פסעה אל עבר המזבח המבורך בכל טוב, המעוטר בשלל של טוהר, אחווה, שמחה וקדושה.

היא צעדה בכבדות ונדמה כי כל צעד הטיל אימה נוראה על הארץ, כאשר שמלתה מצטנפת מאחוריה ולא מותירה לה מנוח ולא רגע אחד, מפני הדחף למשוך אותה כלפיה כל שניה ושניה.

היא לטשה את מבטה בנוכחים באירוע, שכאמור היה אמור להיות המאושר בחייה, אך היא ראתה את היקום בצללים קודרים של אפור ושחור אפלים.

היא דימתה את שימלתה לבלויה, קרועה בקצוותיה ואינה מטופחת, גדולה עליה בכמה מידות נעלות, שאולי באחד הימים ישמשמו אותה לכל אשר תפנה.

האולם, אשר היא מקושט במנורות המפיצות אור והמעניקות תחושת יוקרה ופאר, בעיניה היו כעששיות חסרות כל יופי, אפשר איבדו באופן מוחלט את המטרה אליה הוקדשו. הן הפיצו את רגשות התועבה, הפחד, החשיכה - לעומת האושר, התקווה, הששון, הפריחה - שבהם התמלא ליבם של המטיבים להיווכח תחתן.

היא דימתה את פרחי השושנה, אשר השתרכו בשובל ארוך מהכניסה אל עבר המזבח, כנבולים חסרי ניחוח וצבע.

בעיניים כבויות היא המשיכה לפסוע אל הבמה האיומה, אל גזר דינה המתועב, הבלתי מעורער. תחושת ריקבון הציפה את מערוכתיה ושיתקה אותם, והיא ראתה עצמה כאבודה, חסרת מוצא, בעלת מכנה משותף לכל אותם אישים אשר נרתעה מחברתם והמצאות מנוכחותם. 

היא התבוננה אל עבר החופה ובעיניה ראתה אותה מוצתת בלהבות, תמרות עשן מביסות את רמת החמצן באוויר, ואת האוויות מ,ו,ו,ת חרוטות אי שם בשלהי הלהבות.

זהו לא מקומי להמצא, זהו לא עתידי, לא אוכל להווצר כמובסת ע"י הדת אשר אין ביכולתי לערערה, ע"י אורך חיי הכואב, האגרסיבי אשר אני חווה כעת והמצפה לי.

לא אכנע למשפחתי החרדית לקבע את אורך חיי כשלהן.

לא אלד מספר מהולל של בני אנוש אשר עתידים לתעב את גורלם המיועד להם.

לא ארים ידיי ואוותר למסורת לאמלל את חיי.