אני זקוקה לכך שתנער אותי, תפלוט ממעמקיי את כל הרוע, הזלזול, הדיכאון. את המחשבות שמקננות בתעלות, שהאור בקציהן רחוק..כה רחוק. אני צריכה שתאבק בי, שתפתל אותי, שתרכוש אותי לאחת מרכושיך שלך. שתהפוך אותי לשפכה, שפכה שמתחננת ללא קץ, שמנשקת את קצות האצבעות ובהדרגתיות לתפארת עולה, עם המגעים, הנשיקות, עד לקודקוד הראש. אני רוצה שתכאיב לי, שתשרוט אותי, שעל כל פלגי גופי תותיר את החותמת שלך. את סימן ההוכרה כי אתה הראשון, הראשון שחדר והשאיר צער ועונג באותה העת. אני זקוקה שתכיר את כולי ולא תניח לי במנוחה. שתפתח אותי והכל יתפזר. אני זקוקה לכך שתהנה. אני רוצה להתבונן בעצמי במראה ולראות אותך. שתחדור למקומות האפלים, הטמאים. אני רוצה להצטער על כל השטויות שאני מקיאה מפי, מהמילים שנותרות תלויות באוויר. אני רוצה שתשחרר ממני את הטירוף, השיגעון, את כל מה שאוחז בי. אני רוצה לחוש את הריקנות המקרקרת בביטניי אחרים. שתקרע אותי לגזרים. וכך גם אתה...

הרוח צווחה.

השליכה כל הניצב בדרכה.

צווחותיה כאישה זועמת, המאיימת בדיבורי שווא, ונחושה בדעתה.

נשיבותיה התפתלו כדמות נחש באוויר, אשר ניצוצי להט בעיניו.

הרוח כמבשרת בשורה מרעישה,

נאבקת בתעלות המוח המסורבלות

להוטה להיווכחם של אנשים לידיעה, שבמטרתה להעביר.

היא שרה, שריקותיה כנעימה, שלעיתים מכאיבה באוזנינו.

כל זה קרה בחוף הים.

ניצבתי שם,

יחד עם המטריה שחוסמת את השמיים,

מהווה מכשול לאוויר הפתוח,

חוסמת את דרכה של הרוח.

והתחלתי לשיר.

התהומות העמוקים בתוכי,

שלעיתים אני טובעת בהם,

פערו את לועם.

הסדקים התרבו,

סוללים את דרכם בכל איברי גופי,

כרעידת אדמה אשר מתעצמת

ללא רגע של מנוחה.

והתחלתי לשיר.

להרפות מהצער שמצא את משכנו בתוכי,

להתמסר אל הטבע החובק, הרחב ידיים,

לחוש את עצמי מתה

אך להיות מודעת לכל המתחולל,

לכל המתרחש לצידי.

שערי התנחשל ברוח המחשלת

עיניי נשאו את מעופם לעבר הים הגדול

שזו מחמאה כה יפה לומר

כי ניתן לראות את הים, בעייני הכחולות.

והתחלתי לשיר.

וזה הרגיש כה נפלא

לשכוח ממך.

כי למרות שאני עכשיו מצטערת

שעזבתי אותך

אני יודעת שזה היה הצעד הנכון..

אם אני לא יכולה לשאת את עצמי,

גם אתה לא תוכל.

ואני כאובה,

שרויה בנגוהות של תקווה.

כי אם אתה אוהב אותי,

למה הרפית לי ללכת?