זה היה המשחק השלישי שצפינו בו. במצטבר יש פה כמעט חמש שעות של כדורגל (הארכות נו...) וזה בערך ארבע שעות יותר מכל הכדורגל המצטבר שראיתי בכל שלושים ואוטוטו שבע שנותי (כולל תקצירים בחדשות, כולל משחק שאחי שיחק בהפסקה של כיתה ג' וכולל שיעור הכדורגל שהיה לי בספורט ביסודי. באלוהים!).

לפני המשחק היתה להם התלבטות את מי לעודד. היה נראה לקטן שארצות הברית (או אס אה קורא להם הגרמני הקטן שלי...) חברה יותר טובה של ישראל והגדול חשב שארצות הברית תנצח אז לעודד את גרמניה נוגד את השיטה. קצת שיכנועים ממני ונסיונות איזון קלושים מהבחור והם שבו לזרעותיו של מולר. בשלב מסויים אפילו השכנים שמעו אותם צורחים דוייטש-לאנד דוייטש-לנד בקצב קבוע. 

אבל כל זה קרה בעשר דקות הראשונות של המשחק ועד המחצית היה קשה להחזיק אותם. הם הביאו קלפים ומשחקים לסלון ומידי פעם הרימו את הראש לקולות הקהל במסך ושאלו "גול?". לא. אין גול. או "מה?? גול???" לא. עדיין לא גול. וגם "נו??? כמה כמה?" 0:0 בנתיים.

במחצית הסלון כבר היה נראה כמו ג'ימבורי. פליימוביל, לגו, ופאזלים היו פזורים על הריצפה והשטיח ואני כבר הקראתי לקטנה סיפור ומידי פעם הצצתי למסך. בערך חמש דקות מתחילת המחצית השניה מולר הריח שהוא מאבד את הילדים שלי ונתן להם לצפות בגול אחד מדוייק שנבעט מרחוק (תהרגו אותי... לא יודעת כמה מטרים ולא יודעת מה זה אומר. גול יפה. חתיכי כזה. זה מה אני יודעת עליו) מה שגרר ויכוח ביננו לבין הגדול אם נקנה או לא נקנה לו חולצה של מולר ולמה. הוא טען שהוא מעריץ. אנחנו טענו שיש הבדל בין להעריץ לבין להעריך ושאם הוא רוצה להיות מולר כדאי שירד לשחק עכשיו כדורגל במבול הזה בחוץ (כן, נו... אלק קייץ... סופת רעמים ברקים ומבול. זה מה היה פה אתמול. מי הדביל שקורא לזה קיץ?!) כי להיות כזה דורש אימונים. הוא אמר שאנחנו מגזימים. הוא לא רוצה להיות מולר. והוא רק מעריך את יכולת המשחק.. אז ניצחון נרשם לטובים (אני תמיד בצד של הטובים. תתמודדו!) וחולצה הובטחה.

מיד אחרי הגול הם חזרו לשחק (הגרמנים כדורגל והילדים שלי בלגו...) והרימו עיניים מידי פעם בכדי לבדוק שהיתרון נישמר. משנשרקה שריקת הסיום הם הלכו מאושרים למקלחת ואני נשארתי עם הבלאגן. וכל זה בשביל זיקוקים וספריי קצף בברנדנבורג :-) 

אמובטלת:-)