בערך בשעה חמש לקחתי את הגדול לסופר היחיד באיזור שפתוח פה בימי ראשון עם אישור כולל ובלתי מוגבל לעוקרי סתימות ורעלי קיבה. התחלנו להרגיש מוזר כשירדנו מהאוטובוס והיינו היחידים ברחוב בלי דגל/חולצה/כובע/כפכפים/עגילים/מכנסיים/גומיות שיער/משקפיים/קשתות (אין מה למחוק את המיותר. אין לך הכל אתה בבעיה), וכשנכנסנו לסופר כבר לא היה ברור אם נספיק לחזור הביתה עד למשחק- יש בסך הכל ארבע שעות וכל ברלין עומדת בתור עם בירות וחטיפים... הגדול נעמד אחרי שלושה בחורים בתלבושת אחידה וטען "שאם הם ישתו את כל זה הם לא ידעו אם גרמניה מנצחת או מפסידה" וביקש שאני לא אצלם כי הוא מתפדח. הוא מתבגר ואני מזדקנת..

עם הידיעה המופלאה הזו חזרנו הביתה. הפעם זו היתה פיצה (שלהם תירס וזיתים שלנו שמן זית גבינות ושום..) והטלוויזיה נדלקה. 

כבר בחמש דקות הראשונות היה לי ברור שזה לא הולך להיות קל. ובמחצית כבר לא היו לי ציפורניים ומלמלתי שזה לא הולך להגמר ב90 דקות... הקטן אמנם טען שזה משחק משעמם ונרדם ליד הקטנה אבל חוץ מזה אף אחד פה לא הוריד עיניים מהמסך. בדקה ה113 הוא התעורר. גם הקטנה. מישהו צרח פה "יייישששש, יש! יש! ישששששש!!" ומישהי אחרת "ככככןןןןן" עוד אחד ניסה לשחק אותה כאילו זה כלום אבל יצא לו "יופי של גול" בקול.. המסעדה למטה הפעילה את התותחים הכבדים שלה ועברו כמה מכוניות ברחוב....אז הם התעוררו.

7 דקות בדיוק עברו והחלון שלי הציג תצוגת תכלית ראשונית של הבימה המרכזית בהר הרצל, ה' באייר. (נשבעת שאם אפשר היה לצרף פה סרט בלי לעשות דוקטורט בהנדסת חלל הייתי מצרפת...)

אז עשינו מה שכל הורה היה עושה באחת בלילה.. הלבשנו את הילדים ויצאנו אל האש. בהתחלה תכננו לעשות סיבוב ברחוב. הצפירות והזיקוקים שהיו בטווח ראיה היו עניין די מספק... אבל אז קיבלנו אס.אם.אס. "תביאו את הילדים לקודאם! חוויה של פעם בחיים" 

נגיד לזה לא?!

עלינו על רכבת אחת, ואז הגענו לתחנה השניה ובכל שלב כמות האנשים עלתה. והם היו כל כך נחמדים, וחייכנים, וקולניים... כמעט ישראלים.. אפילו פגשנו כמה רקדניות בטן בפוטנציה וכולם שרו ביחד שירי מוראל של הצופים... 

 ותסלחו לי על איכות התמונות... הילד כאמור התבגר... ואני חייבת לצלם בסתר...כי אני זקנה.

כשהגענו לתחנה שבה המון אדם ירד מהרכבת החלטנו להצטרף ולהמשיך ברגל עם הנחיל ולראות איך זה מסתדר. כבר ביציאה הגדול תפס ביד ימין שלי כאילו חייו תלויים בזה, הקטנה נקשרה לעגלה והקטן ישב לאבא על הכתפיים. כי זה בערך מה שראינו מול העיינים:

ואת זה צילם הקטן מהכתפיים של הבחור... אני ראיתי בעיקר ישבנים (יתרונות של להיות מטר וחצי במדינה של גרמנים...)

אז הבנו שלהגיע למרכז ההתרחשות תהיה משימה קצת שאפתנית מידי, וחוץ מזה יש את העניין הפעוט הזה של האחריות ההורית (תגדילו את התמונות, זום*3000 אם תמצאו שם ילד אחד או שניים הם כנראה שלי. אל תגלו לקדמן...) והתרחקנו קצת, וטיפסנו קצת, וזה היה נראה כזה:

הי! יש פה מישהי עם סתם חולצה!!!

דברים שהילד שלי עושה בשם התיעוד העיתונאי...

(קישתא קדמן!! קישתא!!)

והבוקר...(אם אפשר לקרוא לזה בוקר....) כשהצלחנו להתארגן ולצאת לקחת את הקטנה לגן, האוטובוסים היו עמוסים באנשים כמונו. שלא הצליחו להתעורר. היה להם קצת יותר כאב ראש כנראה, אבל החייוך היה עדיין מרוח. אולי כי זה מה שהם ראו בכל פינה. על הכותרת. אפילו העניין הזה עם עזה נדחק לעמודים אחוריים...

אז זהו בעצם... מאמובטלת מלאת רוח שטות שמתנדבת לסקר איזו נבחרת עלומה, הפכתי לאוהדת גרמניה שמדקלמת שמות של שחקנים וכמות הבקעות. וכל זה בזכות טליק, ומריאט, והבלוג של המונדיאל שהוסיפו לי קצת צבע לשבועות האחרונים... בעיקר שחור אדום וצהוב. עכשיו אני חייבת לרוץ. יש לי הבטחה לקיים. אני צריכה למצוא חולצה של מולר במבצע..מידה עשר ושמונה. אם אפשר לאתמול...