אני לא פוחדת מהקושי הפיזי. כבר עברתי דברים גרועים יותר.

אני לא פוחדת מהחום, ממעט שנות השינה, מהעייפות, מהשיעורים והעבודות והלמידה. 

טוב, אולי אני כן קצת פוחדת מכל אלה, אך מינון הפחד שלי מפניהם מתגמד לעומת הפחד הגדול, החותך, האיום הזה מפני הדבר הכי גרוע-

האנשים. 

אף פעם, בכל חיי הבוגרים, לא פחדתי ככה מפני אנשים. מפני בנות. אני פוחדת שקורס היסוד יחזור על עצמו שוב. אני פוחדת למצוא את עצמי בין בנות בלי שום מכנה משותף, בלי שום רגישות (לפחות כלפי חוץ), ואני הכי פוחדת- להפוך להיות אחת מהן. 

אם אני הופכת ליצור מגעיל ומרושע, בלי טיפת רגישות שאוהב לדרוך על אנשים בזמנו הפנוי- אנא אמרו לי. אני לא אסבול את זה. 

בעקבות שיחה עם מאיה (לאחר שאתמול כבר חלפו בי הרהורי כפירה רציניים של לחתום ויתור או להיכשל בכוונה) הגעתי להבנה שאני צריכה למצוא איזו דרך ביניים (שתצריך ממני להיות מאוד מאוד חזקה) לא ליפול ולהירמס אך גם לא להפוך לטרקטור ולא להסתכל ימינה ושמאלה על מה שאני עושה. 

למה אנשים נרתעים מפני? 

אני מחייכת יותר מדי? אני נחמדה אליהם מדי אז הם חושבים שאני עובדת עליהם? אני חלשה מדי? אנוכית מדי? מה? 

מה שיהיה-יהיה. וגם אם אני אחזור מפורקת כמה סופ"שים. גם אם יהיה לי קשה ועצוב ואני אהיה עייפה, אני חייבת להבטיח לעצמי לא לאבד את סהר לטובת הדרגות האלה. לא להפוך למשהו שאני לא רוצה להפוך אליו. 

והכי חשוב- לנשום נשימה עמוקה- ולקחת הכל בפרופורציה. 

יכול גם להיות לי כיף.

סהר

עריכה 19:15:

אני שונאת התלבטויות! ויש לי יותר מדי מהן...