באיזה קטע אני מצליחה להתמרמר מהשבת הזאת בבית? באיזה קטע אני מצליחה להכניס את עצמי שוב ללחץ בגלל שיש לי כל כך הרבה עבודה שאני לא באמת רוצה לעשות, ולכי תמצאי עכשיו מנהיג צבאי טיפשי לכתוב עליו ועל סגולות הקצין שלו.

ובאיזה קטע אני אמצא עכשיו 21 גרביים אפורות עבות? ושלא נתחיל לדבר על תחתונים... ואיך אני עומדת להיסחב עם הכל עד באר שבע? ואז עד בה"ד 1?

עדיף לסגור, בחיי. ככה נמנעות כל ההתלבטויות הטיפשיות הללו.

רק שאני לא באמת מתכוונת לזה, כן? אני פשוט מאוכזבת מהשבת הזאת בבית. מרגישה שלא ניצלתי אותה כמו שצריך ושהייתי לחוצה מדי וכעוסה מדי, ושהספקתי המון אבל בעצם שום דבר מתוך זה לא היה אחד מהדברים שבאמת הייתי צריכה להספיק. 

הבעיה שלי היא שאני תמיד חייבת לעשות הכל מהכל. להספיק הכל מהכל, לקחת הכל מהכול. ואני לא מוכנה להתפשר על פחות מהכל. על פחות ממושלם: על פחות מ-100 בעבודה הטיפשית הזאת (שאף אחד לא יסתכל על הציון שלה גם ככה שניה אחרי שאני אסיים את הקורס), על זה שאנשים מצפים ממני לדברים ואני חייבת להגשים אותם- כי הרי אני אמורה לדעת הכל. 

אז אני לא יודעת לחפור, ולכתוב סיכום-שבוע נפלא ומעניין. ואני לא חברה מושלמת שתמיד מבינה את חבר שלה, אלא חברה מעצבנת שנעלבת מחבר שלה כשהוא מחליט ליסוע למקום שהוא לא אליה. והשיער שלי אף פעם, לעולם לא יסתדר בצורה שנוחה לי, והתיק תמיד יהיה כבד מדי ותמיד יכאבו לי הברכיים. 

ואני אמורה להתמודד עם כל זה בקור-רוח ובצורה קצינית ומושלמת,

אבל אני מרגישה שהכל נופל לי בין הידיים. שאף אחד מהבית לא קולט את העובדה שאני לא עומדת להיות פה בחודש הקרוב יותר, שמאור לא קולט שאני לא עומדת לחזור וגם שלא יהיה לי יותר מדי זמן לדבר איתו, בטח ובטח לא כשאהיה בשבוע שטח, ושהקשר שלנו יתדרדר ושיימאס לי מזה. 

ושאני אתחרט על זה שלא באתי אליו ושלא ראיתי אותו, ואני לא יודעת כמה הוא יתחרט.

אני פוחדת בעיקר מעצמי, כי לא רק המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות, החיים הם הממלכה הזאת. ואני לא רוצה להיות המלכה. 

הבטחתי לעצמי שאהיה חזקה, ולכן הברבורים האלה נפסקים כאן.

מה זה כבר לסחוב תיק עד באר שבע? עשיתי דברים הרבה יותר קשים מזה. 

אני לא אהיה אחת מהבכייניות האלו. די. מספיק. 

שיהיה שבוע נפלא לכולנו, ובתקווה שאתאפס קצת עד שאחזור שוב הביתה...

סהר