אני רותחת.

אפשר להבין למה בהלוויה של סבא שלי, כשאני יושבת על הרצפה מול סבתא שמתייסרת ובוכה, אני צריכה לשמוע את הרב אומר "אני מבקש מהנשים לא ללוות את המת אל הקבר, קודם כל הגברים יכלו ולאחר מכן אתן תוכלו לעלות". 

סתבא. שחיה עם סבא במשך 54 שנים. שאיבדה אותו ואבד לה כל עולמה, לא יכולה ללוות אותו בדרכו האחרונה. 

אני, הנכדה היקרה לו ביותר, צריכה להידחק מאחורי קהל אנשים, גברים זרים, שכנראה כמעט לא הכירו אותו, ולא לראות דבר, בגלל שאני אישה.

בסופו של דבר הלכנו. עם הגברים. דחפתי אותם. רציתי להרביץ להם, לכולם. סבא לא היה רוצה שזה יהיה ככה. סבא היה כועס, מתעצבן. 

הם לקחו אותו ממני, וממנה. את הסבא הטוב שלי, את הבעל האוהב.

אבל את זה הם לא יוכלו לקחת ממני לעולם. חופש התנועה שלי, חופש ההתבטאות, החופש שלי לאהוב את סבא שלי, גם בדרכו האחרונה.  

התרגלתי מהצבא שכולן מתפללות ביחד, מדליקות נרות ושרות ביחד (אנחנו רק בנות בחיל חינוך). בצבא זה יפה, וזה נפלא, וזה אוהב.

היום הם התפללו תפילת ערבית ארוכה ארוכה באוהל האבלים ואז נכנסו להדליק את החנוכיה. מיד בכל הבית שרר שקט. עמדתי לידם, רציתי לשיר. אמא מיד נגעה בכתפי ואמרה לי בחצי-רוגז- סהר, לכי משם. בואי שבי. אל תעמדי ליד הגברים.

רציתי להרביץ גם לה באותו רגע (מי יודע, אולי האבל מוציא ממני איזה יצר אלימות חבוי). רתחתי עוד יותר. אסור להיכנע לזה! על זה בדיוק הם משחקים- על הכניעה הסמויה הזו, על כך שהנשים יושבות ומפטפטות ולא רוצות לראות איך מדליקים את החנוכיה.

הרגשתי שהם מטמאים את הבית של סבא, את החנוכיה של סבא. מטמאים אותו בתחושות שאף פעם לא הרגשתי- אף פעם לא הרגשתי פחות שווה, פחות טובה מאף אחד אחר בלי שום סיבה. 

פתאום אני מעריכה את אבא הרבה יותר- על כך שהוא לא נכנע להם. הוא אף פעם לא הסכים לבוא לחתונות עם הפרדה, אף פעם לא מסכים להשתתף בתפילה. אולי זה קיצוני, אבל הוא עומד על שלו.  

יש הרבה צדדים מאוד יפים ליהדות, אבל זה, לצערי, לא אחד מהם.