יום חמישי היה לי יום-הולדת תשע-עשרה (א. לפי הלועזי זה היה ביום רביעי. ב. כן, אני יודעת שאני צעירה). חוץ מלקחת יום חופש ולצאת לאכול סושי בערב עם אבא שלי לא ממש חגגתי. כבר למדתי בגיל שבע-עשרה (או אולי זה היה שש-עשרה?) שאין לי חברות מספיק טובות מהאזור שיבואו לחגוג איתי. אבל זה לא מה שמפריע לי.
הזמנתי ידיד די טוב שלי לבוא לארוחת שישי. הוא עובד בשביל אבא שלי והכרנו בשולחן שבת לפני חצי שנה. עזרתי לו להתגייס, ומפה לשם פיתחתי קראש ענקי עליו. לא, זה לא מפריע לי להיות עם אחרים. כל עוד אני לא איתו, או מדברת איתו, אז הכל טוב ויפה. הוא הבטיח לבוא, בעשר בבוקר הוא שלח הודעה כדי להגיד שהוא מגיע בשבע וחצי. באחת-עשרה הוא התקשר, לא יכולתי לענות כי הייתי בעבודה, ("אייס-קפה גדול זה שבעה-עשר שקלים וקטן ארבע-עשר. תוספת גלידה זה ארבעה שקלים. תרצו עוד משהו?"). הוא לא ענה כשניסיתי לחזור אליו, אבל כשהודעתי לאבא שלי בסוף המשמרת שאני בדרך הביתה הוא אמר לי שחברה שלו עוזבת את הארץ עוד מעט ולכן הוא לא יגיע.
חברה? רציני? למה לא ידעתי מזה?
ולמה לעזאזל לא קיבלתי לפחות הודעה ממנו שהוא לא מגיע בסוף?
בסוף הגיעו אנשים אחרים והייתה ארוחה סבבה לגמרי בלעדיו. מי צריך גברים כשיש משפחה נהדרת וחברה טובה בת שלושים ואחת?
לילה טוב ושבוע נהדר יקיריי,
שימרו על עצמיכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: