קלישאת התבגרות

אני רוצה לספר על הנשיקה הראשונה שלי, ועל החבר הרציני הראשון שלי.

חיכיתי לה כל כך הרבה- אני מתכוונת, הייתי קטנטונת כל כך, בת 14 פחות או יותר, אבל כל הסיפורים על הנשיקות הראשונות פשוט עושות חשק לעבור את החוויה המטורפת הזו שוב ושוב ושוב.
הוא היה החבר הרציני הראשון שלי. הראשון שאהב כל כך ושאני אהבתי אותו. התחלנו לדבר באמצע שנה שעברה, והוא הציע לי לצאת.
בהתחלה לא הייתי בעניין- "הוא מוזר מדיי", "השיער שלו ארוך מדיי", "הוא היפראקטיבי מדיי", זה מה שכל החברות אמרו לי.
מצחיק שבסופו של דבר אלה התכונות שהכי אהבתי בו  

טוב, אני סוטה מהנושא.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה בבית ספר. יש בבית הספר שלי אזור כזה שקוראים לו "האמפי", שאליו הולכים זוגות להתבודד (אפילו שכולם רואים אותם!! קלטתי את זה רק מאוחר יותר! האמפי פשוט מוגבה מעל שאר האזור. כל כך טיפשי..), הוא הציע לי ללכת איתו לשם.
דיברנו בערך 45 דקות והיה לי ממש כיף, שיחקנו את משחק השאלות. זה משחק נורא פשוט- שואלים שאלות מצחיקות\מוזרות\עמוקות.
באיזשהו שלב שאלתי אותו מה הוא היה עושה אם מטף הכיבוי שהיה לידנו היה הופך למפלצת ומנסה להרוג אותו, הוא ענה בחיוך שהוא היה נכנע כי אין סיכוי שהוא היה עומד מול המפלצת. אחרי זה, שאלתי מה הוא היה עושה אם מטף הכיבוי היה מנסה להרוג אותי.
הוא צחק, חייך ואמר: "אז זה כבר יהיה עצוב." ואחרי זה הוא נישק אותי.

חייבת להגיד שהסיפור הזה די דפוק, אבל היינו די דפוקים, אז זה מתקבל על הדעת

עד לפעם הבאה,
אוהבת
קלישאתית

נ.ב- עוד יומיים!!!!! אני מתחרפנת!!!!!!

נ.ב.ב- סיפרתי לאמא שלי על השם של הבלוג, היא צחקה ואמרה לי שזה מתאים לי. פשוט העלה לי חיוך וחשבתי שיהיה נחמד לשתף