דיבור על "משהו", משהו שלא מצאנו, שלא הצלחנו לגלות מהו, ובעקבות חסרונו הקירבה לקתה בחסר.

עברו שנתיים וכעת נפרדנו, וזה מוזר ושונה ובעיקר עצוב.

אופן הפרידה, עיתויה, והגורמים שהובילה אליה, שונים מאוד ממה שחשבתי וציפיתי שיקרה.

האם זה טוב? לא חושבת. האם זה רע? לא בהכרח. אבל כרגע, זה פשוט נכון.

מרגע ההחלטה עד הפרידה, הצלחתי להשלים עם נכונות הבחירה, לוותר על ההתלבטות, על הקושי שבהחלטה, ולהשלים עם כך שזה כנראה צריך היה לקרות, כך, עכשיו, בדרך הזו.

כנראה הבעיה, שלא הצלחנו למצוא את האמצע, את האיזון בין הבנה להובלה. אם זה מבין מדי, זה חסר טעם ולא אמיתי, ואם זה נוקשה מדי, זה לא מבין, ולא אכפתי. רצון היה, זה בהחלט נכון, שלה וגם שלי, כך שתינו מבינות, אך לא הצלחנו למצוא את ה"משהו". היא לא חושבת שלא הרגשתי בטוחה כלל, פשוט לא מספיק. לא מספיק בשביל לקבל, ובסופו של דבר לא מספיק בשביל להשאר.

שתיקה, קשר עין, ו"על מה את חושבת?"; על האם המשהו הזה בכלל קיים, האם הוא לא קיים בשילוב של שתינו בלבד, או שמא לא קיים בה ועם מישהו אחר אצליח להגיע אליו, או שאצלי הוא לא קיים, ולא משנה למי אפנה לא אצליח למצוא אותו, על האם היינו מצליחות לגלות את זהותו אם היינו ממשיכות ומקדישות לכך עוד זמן? 
ועל מה הסיבה לחיפוש המשהו הזה, והאם היא מספיק חשובה, ומה המחיר המשתלם בדרך למצואו, שאותו כנראה עברנו, ולכן נאלצות להפסיק.

דמעות בעיניים, אך בלי לתת להן לצאת.

עקב הבנה וקבלה שכנראה הפרידה הכרחית נכון לעכשיו ולתנאים הנוכחיים, רגש הפספוס קטן, אך נותרת בעיקר עם הרגשה של "חֲבָל", פשוט חבל. 

כך נפרדתי מהפסיכולוגית שלי.

עצוב.

איך יודעים מתי להסתפק? איך יודעים אם טוב דיו? 

מתי משלימים ומקבלים את המציאות, את האישיות, ואת אופי החיים, ומתי מנסים לשנות? פונים לטיפול? פסיכולוגי? פסיכיאטרי? אשפוז?

זו כמו סקאלה, אינדיוידואלית אך בו זמנית גלובלית, ואיך ממקמים כל אחד במקום הנכון? איך ממקמים את עצמנו?

כשחשבתי שמספיק טוב, ובכל זאת החלטתי לקחת כדורים, גיליתי עד כמה טוב יותר יכול להיות, כאילו הורידו לי כיסוי מהעיניים, מעשה שהוביל אותי למעשה לאותה נקודה בדיוק, תהייה האם עכשיו מספיק טוב, ואיך יודעים? ההגיון אומר לי שכן, אך אם חשבתי כך גם קודם, ובפירוש טעיתי, כיצד אדע שאיני טועה גם עכשיו?

איך יודעים מתי טוב? מתי מספיק טוב?