בסופו של יום, אני יודעת מה צריך להיעשות, וזה כלל לא מסובך. 

זו סך הכול תוספת של מספר מיליגרמים של חומר כזה או אחר, והמשקפיים האפורים שאני מרכיבה בזמן האחרון, יוסרו מעיני.

זה כל מה שנחוץ, אך אני איני מוכנה לעשות זאת.

אני לא מוכנה להפרד מהצער. עוד פעם.

הפרידות האינסופיות הללו, מתישות אותי עד אפיסת כוחות.

כל פעם מחדש, לבחור להפרד מהצער, להלחם בו, ולפעול בשביל לגרשו, והפעם הזו היא פשוט הקש ששבר את גב הגמל.

מאסתי, אין לי הכוחות להביא עצמי למקום ולבחירה של פרידה מהצער, אני לא רוצה זאת. 

ההגיון מבין שאפשר להרגיש טוב בפשטות וללא צער, אך הרגש פשוט לא יכול לשאת עוד פרידה. 

לא כזו שידוע שהינה זמנית, וכל מטרתה להתרחק מעט מהצער עד שיחזור ואצטרך שוב לבחור ולהחליט ולפעול בשביל להפרד ממנו.

"חשוב להדגיש - משבר פילוסופי המתבטא בעצירה בחיים איננו עניין לטיפול פסיכולוגי ואין הוא מרמז על חולי נפשי סמוי. משבר פילוסופי מלמד על רגישות גדולה לעולם ולערכו, ובזו טמונה גם ההחלמה ממנו." - שמעון אזולאי. 

אולי כאן טמונה התשובה שלי, אולי אני בעיצומו של משבר פילוסופי שטרם נרפא, ואולי זו סתם עוד בריחה מהתמודדות עם קושי קיים.

מה שבטוח, אין ספק שלפילוסופיה יכולות נחמה אדירות. 

זו בדידות, אין ספק, כזו שמחפשת מענה, כל פעם במוקד אחר, וכל פעם פוגשת אכזבה חדשה. זו לא בדידות שניתן להפיג סתם כך. 

זו לא בדידות כזו. גם אם אהיה מוקפת באנשים, גם אם יהיה האדם או כמה שיתעניינו בי באמת, וירצו ויפעלו לטובתי, ויש לא מעט כאלו, גם אם כולם ירצו עד מאוד להפיג את בדידותי, כנראה שלא יצליחו. 

כפי שאומר הפתגם, אם אתה מכיר אדם מאושר, סימן שאינך מכיר אותו מספיק טוב, כך אם אני מוצאת אדם שחושבת שיצליח להפיג את בדידותי, אמת זו מתבדה ברגע שהקרבה מתהדקת.

זה עצוב, זה נכון, זה הצער שלי, ואני כרגע, פשוט לא מוכנה להפרד ממנו, פעם נוספת.