זה כמו הצפות של מים, כשהם צצים פתאום היכן שהם לא אמורים היו להיות.

כך פועל הגוף שלי, כך פועל עולם הרגש שלי, בהצפות על כל סוגיהן, ובאופן תמידי אני נאלצת להתמודד איתן.

הדיוק חשוב לי, ומצאתי שברוב המקרים, המילה שמצליחה להגיע לרמת דיוק הכי קרובה שניתן, היא "מוצפת". 

אני כל הזמן מוצפת, לפעמים מעט, לפעמים באופן כמעט בלתי מורגש, ולפעמים כל עולמי הפנימי הוא הצפה אחת גדולה.

אך אני כבר מומחית.

אני כבר מכירה, כל מצב לחץ, פחד, התרגשות, או כל רגש אחר שמהווה דליפה להצפה שמשתלטת, ואני כבר מאומנת.

אני יודעת בדיוק מה לעשות, עם המחברות שלי, הרשימות שלי, ניתוח הסיטואציה והמחשבה, העלאת פיתרונות אפשריים ובחינת שינוי או אי שינוי הרגש בהתאם לגורם המשתנה. אני אלופה בזה. אני ביסודיות רבה, מאתרת את מקור הדליפה המדויק, לא במחבוא של אירוע או מקרה, אלא במילה, מבט, אדם, איתור הנקודה הספציפית אשר הופכת את עולמי כולו להצפה של רגש אחד בוער. אני מוצאת את המקור. 

אבל עכשיו, בתקופה הזו, אין מקור. אני מחפשת בנרות, אך הוא נסתר כל כך עד שאני כבר אבחנתי שאינו קיים.

הפעלתי את כל אותן האסטרטגיות שאני כה מוצלחת בהן, חשבתי, וחקרתי, וניתחתי, ועשיתי כל שביכולתי, עם כל הכלים הכי חדישים והכי יעילים שלי, וכל פעם מחדש, אני לא מוצאת את הגורם להצפה, לא מוצאת את מקור הדליפה.

ואני נותרת חסרת אונים, מוצפת, ותועה במרחב בנסיונות למצוא את הבעיה, אם לא על מנת לפתור, לפחות בשביל מעט סדר.

אין מקור, אין הסברים, אין נימוקים.

הלוואי ויכולתי להסביר, את כל אותן התחושות שאני מרגישה.

אם רק היה לי מלל, להצפות הפמיניות שאני חווה.

אך הפיתרון, הוא כנראה קיים, גם עם חוסר ידיעת מקור הבעיה.

הוא פה, וזמין, ואפשרי, אך מצריך ממני החלטה, ומוביל אותי לאותו מבוי סתום שמביא עמו תסכול אינסופי.

הטיפול בבעיה, הופך להיות עול כה כבד, עד כי הנסיון להקל הופך להיות הגורם המעיק.

על מנת לטפל בכל אותם תסמינים שפוגמים באיכות חיי, בכל האובססיות, החרדות, אי השקט, והטירדה, על מנת להפטר מכל אלה, עלי להיות כבר בלעדיהם.

צריך לטפל באי שקט, לאפשר לי רוגע, אך אוכל לעשות זאת, רק ברוגע, מצב שאני בבירור לא נמצאת בו.

אז אני מנסה להחליט, מנסה להתמקד, ומוצאת שם הצפה גדולה עוד יותר מההצפה המקורית, עד כי אני חושבת שעדיף לחיות עם הבעיה עצמה, מאשר להתמודד עם הפיתרון.

זה תמיד מגיע לנקודה הזו, שבה עדיף אפס מחשבות, על פני הבלבול שנוצר.

כל החלטה, מלווה בפלונטר כה מסובך, עם אין ספור הסתעפויות, עד שהוא הופך להיות מרכז העניין.

הם אמרו את זה עליו, ואני מרגישה שזה מתאים לי בול; בשביל לקחת כדורים, אני צריכה להיות על כדורים.

זה פרדוקס. זה מלכוד-22.

אני נכנסת למייל, ועקב טקלה טכנית, בצד ימין באותיות קטנות, כתוב בפשטות:

"משהו לא בסדר."

ואני חושבת לעצמי, איך הוא ידע?

בדיוק כמו שהיא אז אמרה, בעקבות הטלפונים הפרסומיים לדיאטות למיניהן, "איך הם יודעים שאני שמנה?", וכולנו צחקנו בקול.

משהו לא בסדר.

קראתם את הציטוט מימין? זה בדיוק זה.

"מצב בו מתקיים ניגוד פנימי בתודעתו או בתפיסת המציאות של אדם."

אי שקט, וטירדה תמידית, על אש קטנה, כל הזמן, והדיסוננס.

הדיסוננס, בין מה שאני מרגישה בגוף וברגש שלי כקיים וחוסם, לבין היעדרות הגורם החיצוני, חוסר היכולת להצביע על הסיבה.

היא סבורה שזה העתיד, האורב לו בפתח. 

מגיע השלב, שמחשבות על העתיד הן כבר לא בגדר תהיות או תשוקות, אלא בגדר תכנונים, וקבלת החלטות.

עולים אי אלו חששות, ופחדים, ורצונות, ופערים.

והדיסוננס, בין הרצון בשליטה, התכנונים המדוייקים, המשך חיי, כפי שאני רוצה ומקווה וחולמת, לבין המציאות, והשיתוק, והרצון להשאר קטנה ולא לזוז טיפה מאיפה שאני כעת.

הפער, בין הלחץ לרוץ קדימה, מתן החשיבות בדחיית לימודים בשנה, הרצון לעשות הכול מוקדם, בשביל להיות מסוגלת להתפרנס, להקים משפחה מוקדם ככל הניתן, ולא רגע אחרי, לבין הרצון המודחק לקחת רגע לנשום, לנוח, ולהיות מעט מחוץ למסגרות.

הרצון להרגיש חופש אמיתי, ולו לקצת, למלא עצמי בחומר ורוח, כאילו זו שנתי האחרונה, לצד ההיכרות עם עצמי, והידיעה, שרוב הזמן ינוצל לשינה, מנוחה, וחיסכון, ושאולי כך עדיף.

ההבנה, שהם כנראה צודקים, והשנה הזו לא גורלית להמשך חיי, והידיעה, שאוכל לתכנן בלי סוף, אך המציאות כנראה תלך בדרך שונה, והדברים יתרחשו אחרת ממה שאני רוצה, לצד התקווה, האולי ילדותית, שאם אערך כמו שצריך, ואעשה הכול כפי שצריך, הסיכויים שהדברים יתרחשו קרוב יותר לדרך בה תכננתי, יגדלו.

הבריחה לאובססיות, המספרים, המשקל, הטקסים, השליטה. איבוד אחיזה, "טירלול", שאיני מצליחה להחליט אם יעבור כך, או מצריך עזרה חיצונית.

התפקוד השגרתי, לצד הזמזום הפנימי האינסופי, שלא נותן מנוחה לרגע.

האחריות והמציאות, לצד הפחד, והשיתוק.

ההגיון לצד הרגש.

ואין מול, יש רק לצד, ניגודים, סתירות, בלבול, ואי שקט מטמטם, והדיסוננס.

דיסוננס.

"שילוב של שני תווים או יותר, היוצר מצב של חוסר הרמוניה, וצורם לאוזן. הדיסוננס שואף "להיפתר" לקונסוננס, משמע לעבור ממצב לא-הרמוני, מתוח, למצב הרמוני מאוזן."