ההשפלה, הכאב, העצב, הרעב, היריות, הקור, החוסר אונים אלו רק חלק מהדברים שהם הרגישו, שם - אי שם. לפני 64 שנה. האמת? זה לא כל כך רחוק, אבל מרגיש כמו נצח. כמו היסטוריה קשה וכואבת שאף אחד לא יכל למנוע ומלמדים אותה שלא תישכח. מזעזע אותי הניצול של החוכמה, האירגון וקור הרוח של הנאצים על מנת לעשות את הנורא מכל- על מנת להרוג אותנו. כל פעם מחדש, אני משותקת כולי, הרצח של 6 מיליון יהודים ויותר, הרצח של אנשים שבכלל לא היו יהודים. את זה אינני יכולה לעלות על הדעת. החוסר אנושיות של בני אדם, בני אדם כמונו, בשר ודם- שעסקו כמה שנים באיך לתכנן את הרצח ההשמדה, ההכחדה, למחוק. למחוק אותנו. הם באמת חשבו שיצליחו למחוק עם שלם מהעולם? אחרי הביקור המאסיבי בפולין, בכל המקומות, היערות, מחנות ההשמדה נבהלתי. לא רק מגודל המקום, מהמרחב, מההשקעה הבלתי נתפסת שהשקיעו שם, גם מהיופי, בתי עץ מוזנחים ומסריחים ממוקמים על שדות ירוקים של דשא, עצי הברוש הגבוהים מאחורי הגדרות והשמיים הכחולים. אבל האדמה שם צורחת, זועקת. כל פסיעה שלי על פסי הרכבת, על הדשא המקולל, במקומות המצמררים האלה, העלתה בי מחשבות מי דרך בדיוק בנקודה הזו, אז... לפני לא הרבה זמן. לא הרבה זמן בכלל.. אולי ילדה בוכה, אמא כואבת, תינוק שמת מרעב, אדם מבוגר שרועד מקור. אחרי הכל בסיום המסע, שהסתיים בשירת התקווה, צומררתי וחוזקתי. הוענקה לי תחושת אופטימיות גדולה ומבט אחר על כל התמונה, כאובים עומדים מחובקים, ושרים. שרים על האדמה שהם סבלו, כאבו, הושמדו כי יש לנו תקווה. אני חוזרת הביתה, למדינת ישראל, מדינת היהודים - ניצחנו! עם ישראל חי.