כבר כמה לילות שיש לי את אותו החלום.

החלום על ההלוויה שלך.

הלוויה צבאית זה עסק לא קל. כל החיילים במדים, כל הנאומים המכבידים. ובאמצע כל זה הם נתנו לי לדבר. בידים רועדות החזקתי את המיקרופון. ממלמלת דברים ובדיחות פרטיות, מרגישה כאילו זה לא אתה שנקבר שם אלא אני. וזה דיי הגיוני כשחושבים על זה. הרי אני זה אתה ואתה זה אני. תמיד היינו, לעולם לא נהיה עוד.

התחלתי בסיפור ההוא ששמור רק לי ולך. אותו הסיפור שתמיד אמרת שתהרוג אותי אם אני אספר למישהו נוסף. ובכן, היום אני מספרת אותו, לצערי, ללא חשש שתבוא להרוג אותי. אולי אפילו בתקווה.

לכל אחד יש חבר טוב, לי, כבר אין.

אני עוברת בין כולם אחרי הלוויה. בין כל המנחמים, האבלים. מראה להם תמונות שלך, מקווה שלעולם לא ישכחו את פניך, את החיוך המקסים הזה שגרם לכל אחד להתאהב בך. חושבת על הרגע שאגיע הביתה ואהיה לבד. על הרגע שבו אצטרך להגיע להחלטה הסופית אם לבחור בחיים או להצטרף אליך. הרי הבטחתי שתמיד נהיה ביחד, והבטחות כידוע, חובה לקימן. אבל אז התחילה השבעה. הדודות שלך יושבות לי על הוריד שאני אוכל משהו, אשתה טיפה של מים. אמא שלך מסתובבת כסהרורית בעיניים מפוצצות שהזכירו לי את שלך. אבא שלך מקבל את האורחים בחיוך. צמא לעוד סיפור מחברייך למחלקה. אני אוטמת את האוזניים. מקווה לא לשמוע.

עולה לחדר שלך. אותו החדר המוכר והאהוב עם הגרפיטי הענק במרכז. שוכבת במיטה שלך, אותה מיטה שבפירוש נאסר עלי להכנס עליה עם נעליים, לפעמים עם גרביים. היום אני לא חושבת פעמיים ונכנסת כולי לתוכה.

אנשים דופקים בדלת. בואי, תצאי קצת, את חייבת. אני יורדת למרפסת מצטרפת לשאר חבריך מהבית. מעשנת כמו קטר, כאילו מקווה שכל אחת מהסיגריות תהיה האחרונה. לא מאמינה באמת שאני בסיטואציה הזו. מאוד מקווה שזה שקר, מתיחה מקורית שלך, כמו שתמיד אהבת לעשות. מקווה שאולי כמו תמיד גם הפעם החלטת להרים הפקה העיקר לעבוד עלי ושאצא מטומטמת. אבל אני יודעת שלא.

אנשים שהכרנו שנינו ממזמן באים. מנחמים. אומרים מילה טובה. חברים משותפים בוכים ומחבקים אחד את השני.

וגם הבחורות שכל הזמן הסתובבו סביבך, שחיפשו בקנאות לרשת את תואר הידידה הכי טובה ממני, לדחוק אותי הצידה. גם הן פה. בוכות.

אני לא בוכה. תמיד שנאת כשעשיתי את זה. אני חזקה. גיבורה בשקל. בוכה רק כשאני לבד, ואם אי פעם נתפסתי בבכי או בדמעה אחת מול אחר, סביר להניח שזו היתה מניפולציה או סתם רגע שנראה שהצד השני רוצה שאבכה.

ובאמת שלא בכיתי, גם לא כשהגברים הלכו להתפלל. ובאמת שלא בכיתי, גם לא כשהורידו מהבוידאם את אלבום התמונות המשותף של שנינו. ובאמת שלא בכיתי, גם לא כשהקרינו סרט שלך על מדים. רק צעקתי את שמך בהיסטריה מהולה בבהלה. מתחננת לאלוהים שיקפיץ אותך מהמסך ויעביר אותך מדמות ויזואלית לבשר ודם.

כמה דיברנו על זה ביננו, על אם אחד ימות. היינו חופרים בנושא הזה עד בוקר. עד זריחה. וכמה חשבנו שלעולם זה לא יקרה, טיפשות של ילדים מתבגרים שחושבים שיוכלו לשנות סדרי עולם, חושבים שאין מצב שיהרגו. אף אחד לא חושב שהוא יהרג.

כבר כמה לילות שאני חולמת את אותו החלום. חלום המוות שלך, חלום ההלוויה שלך.

כבר כמה בקרים שאני מתעוררת, לא בטוחה אם חלמתי, או אם שיחזרתי.

***

לצפייה בקטע וידאו של ניר: