אני אמצא תקווה קטנה באפלה שבחיי. לו רק יכולתי אז אולי אשים את כל הכעסים, את כל הפחד, השקרים שבחיי

ידעתי שזה עניין של זמן עד שתיצור קשר.

אמרתי את זה לעצמי רגע לפני שהתקשרת.

שאלת מה נשמע, מה חדש, לאן נעלמתי. אמרתי לך שאני לא נעלמתי, שאתה לא ענית אז החלטתי להתרחק.

שיחקתי איתי משחק של ״לא ראיתי הודעה ממך״ אין לי כוח לשחק יותר. אמרתי לך רק ״אוקיי״. התחלת להצטדק שהחלפת טלפונים ואולי זה היה באותו הרגע. אהא. ״אוקיי״ לא התעקשתי. נמאס לי להתעקש. מעכשיו אני מתעקשת רק על הלב שלי. 

״אולי אפשר להיפגש בימים האלו״ אמרת לי.

״פחות מתאים״ אמרתי.

השתתקת.

״אוקיי אני לא אלחץ״ אמרת מופנם.

״אוקיי״ הגבתי.  

״טוב, אז שיהיה לך יום טוב״ אמרת, עדיין מופנם.

״תודה, גם לך״.

״מקווה שעוד נדבר, ביי״ אמרת כמעט בלחש.

״ביי״ לחשתי.

אני מתעקשת על הלב שלי, בחיים לא שברו לי את הלב בצורה הזו, אמשיך להתעקש על הלב שלי.