00:04, אני מסטול.
היא כבר מזמן ישנה לידי, אני לא מוצא את עצמי במיטה. בכלל, כל הלילה הזה לא מתאים לי עכשיו.
אני ממש לא עירני או עם אנרגיה לעשות משהו, אבל אני יודע שאני לא רוצה לישון. לא יכול לישון.
אני שולח יד עדינה מתחת לשמיכה. מטייל, מגשש. מרגיש את חום גופה, אני קרוב. מגיע לירך שלה, מלטף לאט, תופס קלות את התחת הקטן והיפה שלה. קצת מתבאס שהוא מתחת לשמיכה ואני לא יכול להסתכל עליו בעצמי. עדיין אין תגובה כלשהי מצידה.
אני עקשן, אני ממשיך. מכניס את היד מתחת למכנס, תופס יותר חזק, תוך כדי המכנס טיפה יורד. פה כבר השגתי את תשומת ליבה.
״ דיי מאמי ״ היא אומרת לי מתוך שינה, ״ אני מתה מעייפות ואני קמה בשש״.
״אבל... אבל אני חרמן״, אני מחזיר במאבק נואש.
״החיים בזבל, אני אפצה אותך מחר...״ אמרה בלי לפתוח את העיניים לשנייה.
״....״ הבנתי אותה. No action for me tonight...
קמתי מהמיטה, יצאתי לטייל בארמון השני חדרים שלי בדרום תל אביב. לא ברור מה חיפשתי, מה חשבתי לעצמי שיצאתי מהמיטה בקור הזה. אבל היי, עברתי אצל ההורים אתמול! המקרר מלא!
הופ, המחבת על הכיריים החשמליות. שזה קטע בפני עצמו, אלה כיריים כפולות, אבל רק אחת עובדת. השנייה עושה רושם שהיא עובדת, אבל לא מחממת כלום. לא מבין את זה.
בכל מקרה, מחבת על הכיריים, מוציא את הבייקון. כמה שהצלחתי להכניס למחבת, זו המידה הנכונה. קצת פסטה ישנה במקרר, החלטתי לסיים אותה, והופ, אני מאושר ושבע, אם כי עדיין חרמן, אבל היי! הבטיחו לי פיצוי.
מחר יהיה יותר טוב, ככה הבטיחו לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
