Dancing with the Moon

עברתי, עדיין מתאקלם בעיר הגדולה. וזה לא שהגעתי מאיזה מושב או קיבוץ בצפון, אבל מסתבר ששום דבר לא משתווה לתל אביב.

מהחוויות האחרונות - 

סוף סוף זכרתי להביא איתי נעלי ריצה ובגדי ספורט. מתלבש מתארגן, אייפוד טעון ומעודכן בשגעונות החדשים שלי (האנג׳לסי והדיסקוגרפיה של אירוסמית׳ אם תהיתם) ויצאתי לדרך. אין לי מושג לאן אני רץ, הסביבה שונה, הפרצופים שונים. בכל מקום בתי קפה/מסעדות/פאבים עמוסים באנשים. אף אחד לא עובד בעיר הזאת.

באיזשהו שלב נעצרתי. נעמדתי ליד ספסל עם גגון כזה מעץ. הופ! עליתי למתח, אין מקום נורמלי לעשות מתח כאן. איך שסיימתי איזה אישה מבוגרת צועקת לעברי - ״לא אמורים להתלות על זה!״.

מעט מבולבל אני עונה לכיוונה, ״גברת, תסתכלי עלי. את יכולה לקנות שקית פיצוחים במשקל שלי. אני לא אהרוס כאן כלום״.

היא לא הייתה מרוצה מהתגובה שלי, אבל אני עומד מאחוריה משתי סיבות -

1. היא הייתה ממש מצחיקה. 2. היא נכונה לחלוטין.

חזרתי לדירה בריצה עם שתי מסקנות ברורות - העיר הזאת משוגעת לחלוטין, הולך להיות מטורף. ואני צריך למצוא מסלול ריצה נורמלי עם מקום לקצת מתח.

עד הפעם הבאה,

אני. התל אביבי.