אז אני בחובות לביטוח לאומי, מי לא היה בחוב כזה או אחר לביטוח לאומי מתישהו בחייו. שם פגשתי אותה.
המכתב הארור הזה שמגיע ומציין כי אני חייב כסף לביטוח לאומי. תקופה נפלאה של בטלנות ומובטלות, מסתבר שיש לה מחיר.
אז אני קם בבוקר, לא מוקדם מדי, כי לא בוער לי לשלם את החוב שלי, אבל לא מאוחר כדי שלא יהרוס לי את שאר היום והשנ״צ החשוב במהלכו.
מגיע לביטוח לאומי.
משקפי שמש, ארנק, מפתחות וחגורה. איזה בידוק, יא אללה. כמובן ששכחתי את הטלפון וחזרתי אחורה בשער המגנטי כדי לנסות שוב את מזלי. בזמן שאני עובר אחורה אני רואה אותה עומדת בבידוק השני. שיער שחור, לא מתולתל אבל לא חלק. גלי? בואו נקרא לזה גלי, יש לה שיער גלי.
משקפי שמש על הראש שומרות על השיער שלה מסודר, טייץ שחור וטי-שירט לבנה, טיפה גדולה, שחושפת כתף אחת.
היא עוברת בלי כל בעיה בשער בזמן שאני מצליח בניסיון השני שלי ומרגיש מלך העולם שעברתי. תודה ביטוח לאומי, תודה על הכל.
אני מתיישב, היא מתיישבת לא רחוק ממני.
הלכתי לכיוון, ושאלתי את האישה שישבה לידה אם אני במקום הנכון. היא נבהלה. כאילו, ממש. מסתבר שהיא חירשת.
היא מאוד כעסה עליי שהבהלתי אותה, אבל חשבתי לעצמי - זה מאוד קשה שלא 'להתגנב' מאחורי אנשים חירשים. זאת אומרת, הם לא יכולים לשמוע שאתה מגיע...
אז אחרי שהתנצלתי שהבהלתי אותה, עזבתי אותה לנפשה והתמקדתי בבחורה שרציתי. מיותר לציין שהסיטואציה עם האישה החירשת הצחיקה אותה, אבל
זה נתן לי פתח טוב מאוד לשיחה.
״המצוקה שלי כאן מצחיקה אותך אני מבין...?״ אמרתי לה עם חיוך מזמין.
״כן, האמת שכן״ ענתה.
״אז אולי את תוכלי לעזור לי?״
״נסה אותי...״ אמרה תוך כדי שהיא מושכת את החולצה ומסתירה את הכתף החשופה.
״אז ככה, אני במקום הנכון?״ שאלתי תוך כדי שאני מראה לה את הכותרת שמופיעה בפתק עם המספר שלי.
״כן כן, כאן מחכים למדינת ישראל שתרשה לך לשלם את החוב שלך אליה״ אמרה לי בעוקצנות שמאוד אופיינית לי.
נדלקתי.
התיישבתי לידה, התחלנו לדבר. החולצה שלה שוב כשלה וחשפה את הכתף אבל לא נראה שזה משנה לה הפעם. אני קצת מתקרב עם הגוף, היא לא נרתעת. ואז מגיע תורי.
״זה אני! מדינת ישראל מוכנה לקבל את כספי עכשיו״ אמרתי לה והתכוננתי ללכת.
״וזה המספר שלי״, אמרה לי עם קריצה. לקחה לי את הטלפון מהיד והכניסה את המספר שלה.
*שוקל להשאר בחובות לביטוח לאומי ולבוא כל שבוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
