פתאום הרגשתי צורך לכתוב, לא משהו ספרותי ,לא סיפור ,לא שיר סתם רגשות/מחשבות/תהיות, תמיד אומרים שזה בריא לשתף, אבל מאחר ואני לא מסוגלת להיפתח אל אף אחד לא מסוגלת לדבר עם אף אחד בכנות על דברים שחשובים לי או סתם דברים שיכולים לגרום לאנשים להבין מי אני אז חשבתי שאולי הפתרון הוא לכתוב, ככה אפשר לשתף ולפרוק בלי לדבר עם אנשים.

היום חשבתי על שיראל אחת מבנות הכיתה, אין לה בכלל חברות, היא כל כך בודדה רק אלוקים יודע כמה רגשי אשם אני חשה כשאני רואה אותה, כמה עצוב לי עליה וכואב, אני מנסה לדבר איתה לפעמים ללכת איתה ברגל לבית ספר כי היא גרה קרוב אלי ,אבל זה פשוט לא מספיק ואני יודעת זאת, מי יצא איתה לאחר שעות בית ספר, מי יחגוג לה יומולדת, עם מי היא תעביר את שעות הפנאי , אולי אם הייתי מנסה להכניס אותה אל תוך החברות שלי היה לה יותר טוב ,אך לצערי ישר כשאני חושבת על כך עולות מחשבות ואומרות מה נראה לך את באמת חושבת שזה יהיה לה טוב היא לא תרגיש שם קשורה וכל מיני אמרות כאלה שאין הם אלא רק תירוצים ודברי יצר הרע.

חשבתי גם למה זה כל כך מפריע לי ,כאילו אני יכולה להבין למה זה מפריע לי אבל למה אני מרגישה רגשי אשמה כה חזקים?, היום הבנתי את התשובה אולי ידעתי זאת תמיד והכחשתי, היא מזכירה לי את עצמי בעבר , בתקופה ההיא שהייתי לבד יושבת בבית קוברת את עצמי בלימודים רק כי אין לי שום דבר אחר לעשות, לא היו לי חברות לצאת איתן, ולשמוע כל יום את אמא אומרת לי תצאי תבלי אל תשבי כל היום מול הטלוויזיה והפחד מהחופש הגדול, כמה קשה לשבת חודשיים שלמים בחוסר מעש ,לא נורא עם השעמום והריקנות אולי עוד הצלחתי להתמודד אבל הפרצוף של אמא של אבא של האחים שלי ההפצרות שלהם שאני אצא שוב, ושוב להמציא תירוצים ולהתחמק מהסברים כי איך ,איך אפשר להסביר למשפחה שלך שפשוט אין לך חברות שאת לבד, וזה לא שהיה לי איזושהי סיבה ללבד הזה, לא עשו עלי חרם לא העליבו אותי לא צחקו פשוט התעלמו הרגשתי שאני לא קיימת כאילו יש עולם שם בחוץ אבל אני ענבל פשוט לא חלק ממנו, אני זוכרת את ההפסקות איך הייתי מתחבאת בשירותים עד שיעבור הזמן, אני זוכרת את הרעד בקול שלי שהמורה החליטה שאני חייבת לענות תשבוה או להקריא, אני גם זוכרת את ההתעניינות שלי בחלק מן המקצועות כמה רציתי להצביע ולהגיד את דעתי אך פחדתי התביישתי וכך חסרת ביטחון מלאת פחדים עברו להן שנתיים של קושי רב, אלה היו כיתות ז-ח לפני היה את היסודי, גם אז הייתי דיי לבד אבל עד אז יכולתי להתחבא מאחורי משפחתי, בכיתה ז-ח כבר הרגשתי לבד לגמרי התחולל בתוכי מאבק פנימי גיליתי המון דברים חדשים על עצמי על הכוחות והחולשות שלי כשאתה לבד אתה הופך לאדם שמתבונן, למדתי לזהות את ההתנהגות של בנות אחרות מתי הן תחת מגננה מתי הן אומרות דברים שאינן מתכוונות אליהם ומתי הן על סף שבירה אך מחניקות את הדמעות, ואז כאילו כבדרך נס פתאום משהו השתנה באותו הזמן לא הבנתי מה קרה עד לפני כמה זמן הייתי בטוחה שזה קרה פשוט בגלל שמצאתי חברות אז התחלתי לצאת איתן לבלות איתן בהפסקות ואפילו בערב הכול היה כל כך חדש בשבילי, אם אגיד שהיה לי טוב במאה אחוזים אהיה שקרנית עדיין היו שבירות עדיין היו פעמים שפשוט הרגשתי לא שייכת, אבל משהו השתנה האמת שחשבתי שזה בגלל החברות החדשה אך היום אני יודעת להגיד שזה היה בגלל שמשהו בתוכי השתנה אני נפתחתי לסביבה ולחברה וכך קיבלה אותי החברה וכמה שנתתי מעצמי וכמה שנפתחתי לאחרות בדומה לכך הן נפתחו אלי חזרה, ככה זה בחיים מה שאתה נותן אתה מקבל, ושיראל אני בטוחה שיש לה כל כך הרבה לתת ,אדם שהיה לבד כל חייו אדם כזה הוא אדם שצובר בתוכו המון ידע והמון תובנות ומן אהבה כזו והערכה זה נשמע מוזר כי אם אתה סובל כל כך בגלל שאתה לא בחברה אז איך אתה מתמלא אהבה ?, אולי כי לומדים להעריך כל מבט כל חיוך כל מילה טובה ,אולי כי אתה צופה באנשים ולומד להכיר אותם את הקשיים וההתמודדויות שלהם, אתה לומד להבין אותם את האנשים האלה שאתה כל היום מנתח אבל אולי גם זו אחת הבעיות אולי המרכזיות אתה מנתח את האנשים אבל אולי הפתרון הוא בעצם לנתח את עצמך ולנסות להכיר את עצמך את החסרונות היתרונות האהבות, אולי כי רק ככה אפשר לתת באמת כי הרי אי אפשר לתת משהו שלא ידעת שקיים בך.

אז נכון עצוב לי מאוד על שיראל והלוואי והיא תבין שהיא חייבת להיפתח ולתת בכדי שהחברה תפתח אליה.

החיים הם דבר קשה לפעמים גם סוג של משחק לא הוגן יש אנשים שמתחילים אותו בפור עליך יש להם יותר אמצעים כמו יופי או כוח , אבל זה שהחיים הם משחק לא אומר שיש רק מנצח אחד וזה גם לא אומר שהמשחק חייב בהכרח להיות תחרות, אולי אפשר ליהנות מהחיים אם נזכור את המהות של המשחק שהוא לא לנצח, אולי אם נבין את זה לא נתעסק תמיד בלרחם על עצמנו כמו תמיד קל לנו לעשות וכמה אני מרחמת על עצמי המון וזו טעות יש סיבה שהגענו לעלום הזה ויש סיבה לקשיים שאני עוברת אני לא מושלמת וגם אף אחד אחר לא מושלם , וצריך להיות אמיצים בחיים ולדעת להודות בכך וככה להגיע לחברה כשאתה יודע שיפגעו בך ושאתה תפגע כי אין מה לעשות לא אתה ולא אף אחד אחר הוא מושלם אבל תמיד החוכמה היא לסלוח ולמחול ותמיד לנסות להשתפר זה סוד ההצלחה וזה הדרך היחידה ואם שיראל רוצה חברה חברות היא צריכה להתגבר על חוסר הביטחון ולהבין אני לא מושלמת אבל אני מנסה להשתפר וגם החברה שלידי לא מושלמת ולפעמים היא מתעלמת ממני וזה פוגע אבל אני סולחת כי היא לא האשמה היחידה, אולי הפתרון הוא לא לרחם על שיראל אולי הפתרון הוא לנסות להסביר לה את זה .