היום היה דיבייט בבית ספר לא השתתפתי למה? כי אני חסרת ביטחון מטומטמת זה למה למה

אני מתה על זה על לדבר ולהגיד את הטיעונים שלי מול כלום לשכנע  לשמור על פוקר פייס , להקשיב לטענות  של האחרות ולהפריך אותן ,כשהבנות דיברו הן ניסו להיראות יצוגיות לדבר בשפה גבוהה אך דיביט זה לא רק לדבר בשפה גבוהה ,הן דיברו ודיברו ואפילו לא שמתי לב לאיזה צד שייכות הטענות כשהגיע חלק ההפרכות הן לא עשו את זה כפי שאני הייתי עושה אני הייתי מצטטת מילים, סותרת מנסה להעלות שאלות חלק מהטענות היו שייכות למציאות מושלמת כולנו יודעות שהמציאות בימינו איננה וורודה אין דרך פרקטית לממש את מה שאמרתן כך ניסחתי לעצמי הפרכות וכמובן טענות .

אני מתחילה לשנוא את עצמי, לא ממש לשנוא פשוט לכעוס ובעיקר להתאכזבה כן אכזבה זו המילה הנכונה , למה אני לא מסוגלת להיות אני כה רציתי לעמוד שם עם המיקרופון לטעון להפריך להשתתף ביום חמישי נצא לסיור בכנסת שם תערך תחרות דיבייט מה שהיה היום היה רק הכנה , אחת הבנות החליטה לפרוש המורה שאלה אותי עם אני רוצה להשתתף הייתי כולי בסערת רגשות הנה הנה ההזדמנות השנייה שלה יחלתי אני אוכל גם להשתתף ! אבל לא ללב יש מישור מישלו אמרתי לא וברחתי .

למה אני כזאת למה? אני אוהבת לכתוב , סיפורים ואפילו גם שירים רבים , אבל אני כותבת לתקייה הכל שמור שם עם סיסמא שאיש לא יראה שאיש לא ידע ונמאס אוף פשוט נמאס איך תסבירו לי איך מצליחים להתמודד עם החוסר ביטחון הזה אני כבר לא יודעת איך לקרוא לזה למה אף אחד לא יודע מי אני באמת? למה רק המחשב יודע זאת ?