אמא הדליקה רדיו היום, כשהכנו אוכל לארוחת שישי. אמא לא הדליקה רדיו כבר יותר משנתיים, מאז שאבא כבר לא פה. אצלנו ארוחות שישי כוללות את אמא, שני אחיי ואותי, מעולם לא היו אנשים נוספים חוץ מהמשפחה המצומצמת, גם כשאבא עוד היה. השונה בארוחות שישי מארוחות אחרות אצלנו הוא עצם העובדה שישנה ארוחה, כזו שבה יושבים מסביב לשולחן יחד.
היום אמא הדליקה את הרדיו על התחנה הזו, רשת ב', שפעם היתה נוהגת להשמיע כשהיתה מכינה את האוכל לארוחת שישי. היו שירים ביוונית, אותם שירים שהיו פעם, כשהייתי קטנה יותר ואבא היה. היה גם השדרן, זה עם הקול העמוק, שגורם לך להרגיש חמימות בבטן והתכווצות בלב. הרגשתי כאילו חזרתי לזמן ההוא, לזמן המר-מתוק הזה, שאז לא חשבתי שארצה לחזור אליו, אבל כעת אני יודעת שהייתי חוזרת אליו, אפילו ששהכל יכאב מחדש, ידמם ויזרע מלח על הפצעים הפתוחים.
אמא הדליקה את הרדיו, וזה שינה בי משהו, אולי הבנה שאין להשיב את הנעשה, מן השלמה כזו שחווים לרגע, ואחר כך מתעוררים ונבהלים מהמחשבה. אבל זה עשה לי טוב, טוב מספיק כדי לגרום לי להרגיש שייכת, נטועה בקרקע יציבה. זהו הצעד הראשון, אולי עוד יהיה לי האומץ לדבר עם אמא על אבא. עכשיו אין לי אומץ או רצון, כרגע אבא רק שלי, ולא של אף אחד אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
