מדי יום אנחנו נתקלים ברמזורים, נעזרים בהם ולפעמים תלויים בהם.

הם מרעידים את האדמה בצורה כל כך פשוטה,

על ידיי תאורה המסמלת לרכבים לעבור.

הם מגנים עלינו ומפנים את דרכינו.

ההערכה הזאת לפעמים יורדת כשאנחנו מאחרים לאוטובוס,

או מתוך חוסר סבלנות.

אך אני לא יכול שלא להסתכל עליהם בקסם מסויים של סקרנות.

הרמזורים לא תמיד תופסים שטח פיזי,

לפעמים האורות האדומים מאירים לעצור ולעבור מעבר לכביש בגלל פחדים,

לא לזרוק את האגרוף הראשון מתוך סכנה.

בפעמים אחרות זהו הירוק שנותן לנו את הנשיקה הראשונה,

ומאפשר לפתח מערכות יחסים.

כשהייתי מודע לרשת הרמזורים שנתונים לי אישית, התעוורתי מעט.

כמו האדם בכל דור במהלך האבולוצייה שלנו, ניסיתי לשלוט בו.

אך עם הזמן, בין אם היו הצלחות או כשלונות - הם תמיד היו שם בשבילי.

וכשתהייה הפסקת חשמל, או סופה?

עמודיי החשמל ייפלו, ואהייה לבד.

מי יוכל להבטיח שאמשיך להתנהג לפי חוקי הכביש?