יש דבר שחוזר על עצמו בסרטים המסופרים על העבר.

היה כבוד מסויים בין אנשים,

כזה, שלהפר אותו הפך לפשע.

העבר אומנם שייך לעבר,

וההווה מיד מתגלה בפניי.

אך אני עדיין מאמין גדול בכבוד.

לרוב אני נתקל באנשים שמאמינים בדברים אחרים.

בין אם זה לרצות את היצרים ההדוניסטיים שלהם,

או יישות כל יכולה בשמיים המקנה להם סליחה על מעשים נבזים.

אך מעט מאוד אני נתקל ברגעים בהם האדם משמר את כבודו כיום.

כשהם מוכנים להתרפס על המדרכה בשביל כמה שקלים,

להתהלך בין רכבים עם יד מושטת לעזרה.

בחורים שצועקים ושורקים לבחורות העוברות ושבות,

נהגים שנוסעים מעט פזיז יותר על יד עיניה שלה.

כשהוא דוחף אישה זקנה כדי לעלות ראשון לאוטובוס.

המעשים האלו, משאירים רגע של כעס קליל ומהיר.

אחד שנשכח. שייעלם בשבילנו הסובבים להם.

אך הפגיעה לכבוד שלהם תתסוס בתוכם.

לאט לאט, האדם שהם חשבו שהם - ייעלם.

אני יודע ומכיר. כי דחפתי אישה זקנה,

נסעתי פזיז יותר והייתי לתוצאה של מעשים אחרים.

כעת לאחר ששפטתי את עצמי,

בחרתי להאמין בכבוד. כבוד עצמי.

אומנם איבדתי את עצמי,

אך אני אוהב לחשוב

שבניתי אחד חדש שראוי לקרוא לו "עצמי".