למה שלא נישאר ידידים

שמדברים פעם פעמיים ביום

ושוכבים?.

למה שלא נדבר על חתונה

ועל ילדים

כאילו שזאת אהבה.

אני מרגיש קצת כמו סרט אקשן גרוע: הבזק אנדרנלין, שיחות בהולות ותנועה. שקט מפחיד ואז נפתחות העיניים "פאק" לא יודע איזה יום היום, מה השעה. בכלל לא בטוח שישנתי אבל בטוח רוצה קפה. ואז שוב כאוס שוב בלבול ותזוזה ושוב נפתחות העיניים "כססס עמק". פעם היה לי פשוט יותר, כשלא היה לי טוב הייתי יוצא לאיזו עיר או לפגוש ידידה ובוגד. זה לא כי הייתי חרמן, לא כי הייתי צריך גוף אחר של אישה, פשוט כי רציתי שייפרדו ממני כי לא היה (ועדיין אין) לי את האומץ להיפרד בעצמי. זה פטתי , עלוב וממש לא פואטי אבל זה המצב וסוף סוף הוא ברור עד בושה. 

אני מוכן ללהניח שככה כולם, כל הבוגדים לפחות, וצרת רבים זאת חצי נחמה.

יש מגוון רחב מאוד של מילים רעות שאני יכול להגיד על עצמי (אני יחסוך מעצמי את הרשימה) וכל אחת ואחת מהן כשאני לוחש אותה לעצמי בראש מטרתה אחת: לתת תירוץ לחוסר הפעולה שלי. "למה החדר שלי כל כך מבולגן?" "אה כי אני עצלן" הבעיה נפטרה והכל טוב ויפה :).

יש פה ושם גם מילים טובות (אני אחסוך ממכם את הרשימה) אבל משום מה אני מזדעזע לשמוע את עצמי חושב אותן ומייד גוער בעצמי להפסיק.

מוזר.

הסימן הראשון לדיכאון הוא חוסר יכולת לטפל בדברים הבסיסיים ביותר. באופן מוזר כשמטפלים בהם מטפלים גם בדיכאון. אז אני הולך לעשות כביסה, לסדר את החדר , להתקלח ולעשות שיעורים (שימו לב שהשיעורים בסוף בסוף) במקום לטייל באינטרנט.

בהצלחה לי.