השמיים הם לא הגבול , הם רק תחנה בדרך לאין סוף.

אני לא מאמינה שעברה שנה וכתבתי רק שני פוסטים וגם הם של שתי שורות.

זה רק מראה לי כמה נסגרתי עם השנים וכמה שזה הסלים בשנה האחרונה.

השנה ממש מתפוצצת לי בפרצוף.

אני כל הזמן רבה עם הבנות שאמורות להיות החברות הכי טובות שלי.

אולי זה בגלל שזה כבר ממש לא מרגיש ככה בזמן האחרון.

אנחנו מדברות על כל הבעיות ותמיד פותרות הכל אבל בסופו של דבר אנחנו תמיד חוזרות לריב .

דברים שיוצאים מהקשרם, הרגלים מגונים וכ"ו.

גם מבחינת הסביבה שלי פתאום יש כל כך הרבה לחץ,

מהלימודים,

מהנשף,

ממסיבות סיום,

טיולים,

והנשף.

כל כך לא בא לי על הנשף הזה .

כי זה שוב פעם מזכיר לי את הגוף שלי, את איך שאני נראית מזעזע ושאף אחד לא יזמין אותי .

שוב אני נזכרת שזה קיץ, ובקיץ אני פשוט נוראית והחום מנצח אותי .

ושוב אני נזכרת שאני נראית כמו שק אשפה עם כל שמלה אפשרית .

וואוו.

אני צריכה שמישהו יגיע עם המפתח ויפתח אותי מחדש.

אני רוצה לצאת מעצמי, לפרוח.

אבל כל כך קשה לי.

ואני מנסה. באמת שכן. אבל כשבנק הביטחון העצמי שלך שואף למינוס זה כל-כך כל-כך קשה.

טוב די ליפז. די להתלונן. מה קרה עברה שנה התחלת לחפור.

ביי.