בדרום. אצל חבר שלי.
בתכנון היה הוא אמור לבוא אליי, אל עירי שמופגזת מעט הרבה פחות, ושם היינו אמורים לחסות יחד תחת כנפי האהבה ובקרבה למקלט חסום רהיטים.
בסופו של דבר אמא שלי, בריב שטותי שנעשה חסר תקנה, גרמה לי לברוח אל הגראדים.
אנחנו כאן, בחדר המדהים שלו, כמעט ולא יוצאים מהמיטה וזה כמעט לא אכפת.
אפילו חשבתי להעלות פוסט לפייסבוק שמציג אותי כפטריותית אמיצה- צוחקת עם חבר שלי בחצי קריצה.
חצי קריצה... מעניין איך זה נראה באמת. לא טוב. בזה, לעומת כלכך הרבה (מתי אני אצטרך לדפוק ריצה במדרגות) אני דווקא כן בטוחה.
כן כן, אלו המחשבות הטיפשיות והשטותיות האלו שמעבירות אותנו את הימים האלו בחצי נעימים... (אנחה דרמטית. רואים, צחוק זה באמת מה שעושה את זה ;) [נסבל].)
האמת היא שזה נכון, ואני בטוחה שאתם יודעים.
כשיצאנו מעוד פגישה משפחתית חטופה ולחוצה (תרתי משמע) בממ"ד- משפחתו בת שש הנפשות של חברי ואני... כעבור כמה דקות של חיפוש סימני יירוט מן המרפסת ווידוי שלי (בדבר היותי, ככל הנראה, אכלנית רגשית) מלווה בבקשה (בוא נחתוך לנו איזו ערמת ירקות יפה)... אחיו הקטן בן העשר נכנס לשיחה.
הוא נכנס איתנו גם לתוך הבית, ועמד לצידי במטבח כשהתעקשתי לחתוך את המלפפונים שחבר שלי קילף (בהרבה יותר כישרון ממה שיכולתי אני לגרד [תרתי משמע]), מספר לי סיפורים אודות החווה החקלאית אליה הוא הולך במסגרת בית הספר- בדיוק כפי שעשיתי אני, כמעט בדיוק באותו הגיל, במקום שכמעט רשמתי כאן שלוו בהרבה... אבל גם המרכז מופגז.
יודעים מה? זה מקום שלוו בהרבה. החלל החשוף הזה שנפער בפניי בשיחה בנינו, סתמית וטריוויאלית ככל שכנראה הייתה בעיניו, בעת שדיבר- בתשובותי הלעיתים מזדהות, לעיתים מספרות, בד"כ מעודדות בשאלה. היו גם הרבה הנהונים. זו הייתה שיחה חטופה ושקטה. חטופה כמו הרבה רגעים (או לפחות כמו המרגש שלהם)בימים האחרונים, שקטה כמו שרק ייחלתי למצוא. אחר כך המשכתי רק להשתוקק לו... לילד הזה.למבט המרחף בעיניו, לטון הרגוע וה...חשבתי מה לכתוב. ילדותי? אופטימי? תמים? ככל הנראה נובע מתמימות, אבל... אף לא אחת מן ההגדרות הללו מדייקת בו.
הטון הזה, שכאילו לא הושפע ממאומה. הטילים היו שווים בערכם, אולי עולים עליהן רק במקצת, למפלצות השחורות שמתחת למיטה- אלו שאף פעם לא באמת יצאו בחשכה, ושמנורת הלילה שנותרה תמיד להפחידן לא היוותה מטרד כלל בעבור החולם ששאב נחמה מהחיבוקים... הנישוקים... הסיפורים וההישארות הארוכה של אמא ליד המיטה, שהיו רק תופעת לוואי למפלצות אבל לגמרי שוות את קיומן.
מעניין. זה בערך תיאור לרגוע, אבל לא בדיוק... כנראה שהמילה "רגוע" לבדה לא הייתה חזקה דיה לתאר את מה שהיה או שהרגיש לי, והמילה "שלוו" פשוט נראתה מוגזמת, מבוגרת, ויקרת מציאות עד בדיה... מכדי להחליפה.
הזיכרונות שעורר בי... הימים הארוכים בחווה- קצרים אבל נדמים כה מלאים וחיים,עד כי תכליתן יוצאת מגדרם בספר הזיכרונות שבמוחי.
יותר נכון לומר שגדרם בספר זה עולה כנראה על... לא, זה לא נכון לומר. אם גדרם עולה על מה שנדמה היה או נדמה שצריך היה להיות באוסף הזכרונות, כנראה שתכליתם פשוט יקרה מדי. יקרה יותר משידעתי בימים בהם הזכרונות היו מראות, זה בטוח.
זכרונות שזהו לתמיכתו מלאת הסיפורים, וההזדהות שנגרמה בשל כך... עם הילד הזה,החמוד והתמים. שכל זה לא אלא סיפור הרפתקאה שיחלוף, ויצרוב בתוכו...אזעקות. וגם הורים, חברים, התכרבלות חמימה בקיץ הנעים.
זה סיפור הרפתקאה גם שלי... נכון?
על כך חשבתי במקלחת המתוחה בה כל שבר רגע נראה לי השתהות שוברת... "את פשוט מתה שתגיע האזעקה הזו, אה?"
בתכל'ס זו התנסות... חוויה.
משהו לספר לילדים על הגבעות ירוקות העד של הולנד.
סתם צוחקת. מאה שקל לבנאדם שימצא לי במדינה הזו גבעה ;)
אני חייבת להודות (מושכת והופכת את מה שהוא מנת חלקם של כלכך הרבה ישראלים עכשיו לדרמטי במיוחד... טוב, אני מניחה שהעובדה שעוד עלים נובלים בצמח הגוסס איננה מעודדת את חלקו יתר על המידה....כלומר כן, אך לא די להפחית באסון עד לטיוויאלי. אנילא חושבת שהעובדה הזו אמורה למחוק את הייחוד, ושאל לנו לחדולמלחוש ועבד את הדרמה האישית שלנו. -הדברים אינם פונים למפוני פגיעות חרדה-) אני חייבת להודות...
היום הייתה הפעם הראשונה בה זיהיתי אזעקה,למראשיתה, ורצתי לממד.
בפעם הראשונה, אז בעמוד ענן הנוסטלגי... הייתי במקלחת.זו הייתה הראשונה בחיי שלא הייתה חלק מתרגיל, והייתי בטוחה למדי שזו תקיעה המקדמת את כניסת השבת בקולניות יתרה... אני חושבת שזה היה יום שישי, אם כי מוקדם מדי בצהריים. אמא ואחותי השתגעו למטה, ויצאתי ערומה בריצה שכמעט עלתה לי בראשי... אל מקלט חסום.
בפעם השנייה הייתי במזכירות בית הספר. המזכירה היא זו שזיהתה, ומשכה אותי-מוכת תדהמה, אל... בית הכנסת. מלא החלונות. השתופתי ליד ספר התורה.
אחר כך הייתה הפעם לפני כמה ימים, בביתי....המקלט עדיין חסום. התלבטתי אם בכלל ללכת אליו. מה הסיכוי שאגיע, מה הסיכוי שזה יפגע פה... הלכתי, והפעם השתופפתי ליד... עד יעבור זעם.
אחר כך מגיעות מה שנדמות כעשרות הפעמים פה בדרום, ביומיים החולפים... בביתו של חבר שלי. בתחילה חשבתי שזו הטלוויזיה. אחר כך... סירבתי להאמין. הוא היה שם לצידי להאיץ בי.
בסוף האסימון נפל.
ועכשיו אני חייבת לסיים לפני שיפול חבר שלי מהרגליים...הולכים לאכול. בבית. הנסיעה הבוקר לסופר,מרחק חמש דקות,הייתה מהקשות בחיי.
לילה טוב ושקט, התמודדות נעימה, והרבה ילדים... זו שמחה:)
זו שלווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופרת דקות