| 10/2008
... מדי פעם משתלטת עליי התחושה המאוסה שכל העולם שונא אותי אני רוצה להכיל את כל היקום אבל היקום דוחה אותי החוצה like an unwanted piercing.
רוב האנשים לא מבינים שמילים קטנות יכולות לפגוע, כמו "אויש תמותי" וגיחוך דבילי, או פשוט חיוכים מזוייפים והתעלמויות שעושות לי בחילה.
המילים הפשוטות זורמות לי החוצה ואני רק רוצה לבעוט בך שאתה מתנהג כמו ילד בן שלוש. ובעצמי, שאני לוקחת את זה כל כך אישי, כמו תמיד. לעולם לא לומדת. לעולם לא מקיאה את הסרטן הזה החוצה, במקום לתת לו לעכל אותי לאט וביסורים. אני אף פעם לא סוגרת דברים עד הסוף, או מעשים, או סיטואציות שנקטעו באיבן. ובסופו של דבר זה מגיע או ל"עשיתי משהו לא בסדר..?" המתחנחן והכל-כך-מתאים-לי, או לעוד צלקת אחת על הלב שלי. שמחוברת אל בנאדם ספציפי בחוט כל כך דק, שרק אם הוא יתקרב מרחק מטרים אליי, אני אקרע מבפנים כלפי חוץ וחוזר חלילה. ממש סרט גוֹר ישראלי.
אני יודעת את התשובות אבל לא רוצה להפנים אותן. שומעת אנשים טובים אבל מנסה להיתלות במחשבה שאולי הפעם זה אחרת. אולי הפעם אני לא אאבד בנאדם שחשוב לי רק בגלל שאני קשה. רק שאותך איבדתי מזמן. איפושהוא ב2007. אני רק מתאבלת בכל פעם מחדש, כשאני רואה אותך, כשאני שומעת, כשאני מחייכת לאמא כשהשיר ההוא ברדיו. ואז היא שואלת מה שלומך. ואני עונה שאין לי מושג. כי נעלמת. כי אתה עסוק. כי עשיתי משהו לא בסדר. כי אתה מזוייף אליי. כי בא לי לזרוק אותך לאיזה צינוק לפעמים ואז לשחרר אותך, כדי שתבין שאכפת לי. יותר מדי. ושאתה חושב שאני ומיכל "מאוד חמודות ביחד", והגועל בטון הדיבור שלך יוצא החוצה, אני מפנימה את עצם העובדה שאתה כבר גדול עליי. ונשאר פוליטיקלי קורקט איתי רק כדי שאני לא אלכלך עליך מאחורי הגב, כי אתה יודע שאני מסוגלת, ואתה יודע שזה יפגע במוניטין המקסים שלך, ולא אני לא רוצה לשמוע יותר. כי אני רוצה לשמוע עוד ועוד ועוד. ולשים אותך שיכור בריפיט במערכת שלי, בטלפון שלי ועל הדיסקים שלי, בעטים שחורים דהויים וכובעי צמר. אני כל כך כועסת עכשיו שהגוש הזה מתחיל לעלות לי שוב למעלה. ובשביל מה? בשביל כלום. בשביל עוד וי אחד במגילה של אנשים שאיבדתי, ואני יודעת שאני יותר טובה מהם והם לא מגיעים לי לקרסוליים, אבל עדיין, כמו תמיד, אני אפול על ארבע רק כדי שלא יעזבו אותי.
חתיכת אדיוט. אין לך מושג כמה עשיתי בשבילך. כמה הייתי שם, וגישרתי, ועזרתי, וחיבקתי. ובעצם, יש לך מושג.
מי אתה שתעז לשים עליי זין. ומי אני, שאחזור ואתחנן, ועוד אאגור אומץ להתקשר כל כמה חודשים, ומבטיחה לעצמי לשאול אותך מה קרה ולהכריח אותך לענות לי, so i'd have my closure.
There's never a closure.
וזה לא משנה כמה פעמים צ'וּצ' יזכיר לי שאתה חרא. וזה לא משנה כמה פעמים אני אבוא, מחוייכת ונוצצת-עיניים, לברך אותך על עוד אחת מהצלחותיך, בכנות הכי גדולה שיכולה להיות, ותמיד תחזיר לי בזיוף אחד גדול. אני עדיין אשב פה, ואשמע טפטופי זעם בכל מקום, וגשם זלעפות של אהבה מקהל שלא מבין בכלל על מה הוא מסתכל.
איפושהוא בזרזיף המים הזה, מסתתרות כמה טיפות ציאניד.
אני רק מתפללת שהן ישרפו אותך אצלי בראש, או שיגרמו לך לחזור להיות בנאדם.
"
"so anyway, you're from San Diego and that's good. Because once you go to L.A., you're gonna have friends like crazy but they'll be fake friends, they're gonna try to corrupt you. The publicists! The bands! You got an honest face, they're gonna tell you everything. But you CANNOT make friends with the rock stars. That's what's important. If you're a rock journalist, a true journalist first you will never get paid much. But you will get free records from the record company. And they'll buy you drinks, you'll meet girls... they'll try to fly you places for free.... offer you drugs... I know. It sounds great. But they are not your friends. These are people who want you to write sanctimonious stories about the genius of the rock stars and they will ruin rock and roll and strangle everything we love about it.
"

| |
|