| 12/2008
Know Hope
When you think you know everything - you know nothing.
כל נקודה במרחב וכל ג'סטה של אדם ברחוב מראה לי את זה.
מורידה אותי עד למקום הכי בסיסי, עד לנימוסים הכי סטנדרטים ומובנים (כביכול) מאליהם,
וגורמת לי להעריך מחדש את החלל בו אני נושמת, מתקיימת, מזהמת.
כל תזוזת עין היא פריים, כל אינטראקציה חיצונית ופנימית - היא פרוייקט.
ומעל הכל, אני דחוסה בכל כך הרבה אנקדוטות, שורות, נגיעות, השערות,
שהמקום הקטן שנותר במוח שלי כבר מזכיר לי את עצם העובדה שלא קניתי חזיה חדשה מגיל 18.
כן, לחוץ לי קצת באיזור הצלעות. קורה.
ככה זה כשאתה עצלן.
עיניים חמות וחוסר צנזורה מחדירות בי את הרצון לשנות.
הקמטים הקטנים בזוית העין והאומץ הראוי למדליה, מראים לי שאפשר גם אחרת.
הדוקומנטציה פתאום לא כל כך מאיימת ומטרידה, אלא מחממת. מסקרנת. תמוהה עד כדי חוסר שינה.
אני חוקרת כאילו עשיתי זאת מאז ומעולם, מגלה הרבה אך מפסידה לא מעט.
אני כבר לא מי שהייתי פעם. אפילו אם "פעם", היה רק לפני מספר שבועות.
איני זוכרת אם גיליתי בעבר את ההשפעה העצומה שיש לבריות עליי.
זה יכול להיות חבר, בן משפחה, עמית לעבודה או עמית ללימודים, אך באותה מידה יכול זה גם להיות נהג האוטובוס שאני פוגשת כל יום, מתישהוא בין שמונה בבוקר לשש אחר הצהריים.
הוא כבר יודע עליי יותר ממה שרוב העולם יודע.
שאני מאחרת כרונית, ולכן אני תמיד מגיעה שניה אחרי האוטובוס, אז הוא עוצר בשבילי באמצע הכביש ופותל את הדלתות בצקצוק שפתיים שמאחוריו המשפט הצרוב לי בראשי מתמיד, "עוד פעם איחרת?".
שאני אוהבת רק ספרות מקור, כי הספר תמיד נופל לי מהתיק כשאני מוציאה את הארנק, והוא תמיד שואל אותי אם קראתי כבר את החדש של גרוסמן ואני תמיד משיבה שלא הספקתי. יותר נכון, לא ניסיתי. אבל גם זה יגיע.
שאני שונאת שנוגעים בי בנסיעה, אפילו בטעות, ושאני אעשה (כמעט) הכל כדי שאשב לבד במושבי האוטובוס הכפולים הידועים לשמצה. אעמיד פני ישנה, אגביר את המוסיקה עד לכאב אוזניים, אלעס מסטיק בקולי קולות. רק שלא יתקרבו אליי, למרחב הפרטי שלי. לדקות היחידות שלי עם עצמי ובלי כלום.
והנהג תמיד מקבל אותי בחיוך החביב שלו, וכשהתמיד הופך ללעולם לא, אני מתיישבת מאחוריו וחוקרת.
תנועות עיניים
עיוותי ידיים
גירוד סנטר
מבט למראה
פנים זעופות למראה הזאטוטים חובבי הגרפיטי
ואני כותבת הכל,
לפעמים עד כדי פליאה, במיוחד כשאני תופסת את עצמי איפושהוא בין הרצליה לתל אביב, משרבטת כבר שני דפים של חקירת שב"כ.
זה הזמן הפרטי היחיד שנותר לי בזמן האחרון.
ואני מבזבזת אותו על למידת תזוזותיו הפיזיות והנפשיות של אדם שאני בספק אם אי פעם יתרום לי.
ואני עדיין מתמידה, אם לא בכתיבה אז במבט. ואם לא במבט, אז מחלישה מעט את הנגינה הבוקעת מתוך המפלצת הקטנה ומצופת הסיליקון של אפל, ומקשיבה.
משום מה, דיבורי הנהג ושירים של Unkle מסתדרים לי ממש טוב בראש.
אולי אעשה מזה פרוייקט.
בעודי הולכת בקצב מודליסטי לעבר הבית, נוכחתי לדעת עד כמה מוחי נודד תוך שניות.
ריח רגעי של גריל זורק אותי אל גיל 12 וגורם לי לחשוב מתי הפעם האחרונה שנסעתי עם המשפחה לפיקניק (תשובה: גיל 10), והאם עוד יצא לי לעשות את זה אי פעם, לפני שאבא שלי ימות מסרטן מעישון של 40 שנה, או שאמא שלי תעשה תאונה כתוצאה מהנהיגה הכה נוראית שלה (אמא, לאותת זה בריא), או שאחי יעלם לו באיזה משרד מייקרוסופטי בארצות הברית ונראה אותו רק בחגים נוצריים, וגם זה רק אם הבוס שלו ישחרר אותו מוקדם. מעניין אם הוא מודע לזה שעתידו אחרי סוף התואר השני הולך להיות הרבה יותר בודד ממה שהוא כרגע.
עוד חובטת המחשבה המורבידית במוחי והפגנה זעירה בצומת העיר מפלחת את שלוותי הפנימית. צמד ילדים דתיים מוחים על הכיבוש, ואני משועשעת משילוב הסיטואציה שלנגד עיני והסאונד של Daft Punk באוזניות. הזוי. מתאים.
תוהה עד כמה גילם מאפשר להם להבין על מה הם מערערים בכזאת עקביות, בכאלה טונים גבוהים, כשעדיין לא סיימו את בית הספר היסודי (או הישיבה המקומית..).
מכונית משטרה המפקחת על הנעשה גורמת לדם להעלם מגופי ולהטריד את הליכתי האיטית, שהופכת מהירה מדי צעד.
אני נזכרת בכל הפעמים שהייתי צריכה להתמודד לבדי עם הממסד, וכמה שאני לא רוצה לעשות את זה יותר לעולם.
אי אפשר לומר שאני מפחדת משוטרים, ובכלל שאני יראת כבוד מהם (נו, באמת), אך יש משהו במדים האלה, ביכולת שלהם לקחת ממני חצי משכורת שעמלתי עליה זמן לא מבוטל רק בגלל שנסעתי בנתיב שמאלי, בפנים הזעופות ובתג הנוצץ מצביעוּת, שגורם לי כמעט לאבד את העשתונות.
עכשיו ההליכה כבר הופכת לבריחה, ובעלי המדים התכולים הופכים לחלק מהנוף.
אני שוב מהרהרת בצורה שבה אלדד (ע"ע "עיניים חמות וחוסר צנזורה" בפסקה השנייה) מפר את האיזון שלי בשניה של הדגמה.
בחיי היתה לי רק דמות סמכותית אחת שהפכה בעיניי למעין מנטור, והיא ורדה אופיר - המורה הכל יכולה שלי מהתיכון, ואחת הסיבות שבגללן סיימתי את הלימודים הללו בכבוד הראוי לי ולמוסד ההוא.
ומצאתי מנטור חדש.
תהיתי באמת מה היתה ההתעקשות המוזרה בשנה שעברה שיצאה מפי וציינה כי אני מוכנה ללמוד את הקורס ההוא רק איתו.
לא הכרתי אותו כאדם ולא כאמן, אך משהו דחף אותי לקבוע עובדה, כי איתו אני רוצה לחוות את המשך הלימודים שלי. דווקא בתחום שפחות עניין אותי. או לפחות כך חשבתי, ומסתבר שטעיתי.
אי אפשר להגיד שיש פה מן ההגזמה הסוטה וההתאהבות הילדותית של תלמיד במרצה, אלא יראת כבוד והסתכלות מן הצד שגורמת למערכת היחסים ההתחלתית הזאת לעבוד כל כך יפה. וכל כך לאט, על שברי ביצים מבחינתי, ושברי עדשות מבחינתו.
בכל יום חמישי, בין 12 בצהריים לשלוש, אני מתמכרת לקול הזה מחדש. לאבסולוטיות שבו, לנקיטת העמדה הנעלמת מעין ואוזן שלא תחפש אותה, למבט שהולך רק לכיוון אחד.
הוא לא פה בשביל הכסף.
הוא פה כדי לחנך דור חדש של אמנים, ולהוות להם השראה. כי הוא יודע שהיא שווה זהב.
ואין לי למי להודות על התעקשותי על ההשראה הזו.
היא נותנת לי כל כך הרבה, והלב שלי דופק כל כך מהר ואני מגלה מחדש את האהבה שלי למקצוע שאני שוקלת לנטוש כל שני וחמישי לטובת עבודת אדמיניסטרציה משמימה אך מכניסה.
לזה חיכיתי בכל השנה שעברה.
לניצוץ שיש לו בעיניים, שימשוך אותי קדימה. אפילו אם לא במתכוון.
לידיעה שיש לביקורת שלו המון המון משקל, ולא רק עצבים, או ניסיון להפיל ולכתוש את מה שאני מאמינה בו. או לפחות משתדלת להאמין.
ועם זאת אני לא יכולה שלא לחשוש מהבאות,
כאשר אני מודעת לגבולות של עצמי והם הולכים להיחצות בקרוב.
הרבה יותר בקרוב ממה שנראה לי.
לא מתוך התנגדות ומרדנות ילדותית, כמו שאמא שלי מתעקשת לצווח עליי בדמעות דואגות,
לא מתוך ניסיון למתוח את הקצה של הקצה,
אלא לחקור אותו.
ולגלות בעצמי דברים שאיני מודעת אליהם, ולהעצים את עצמי בכל כך הרבה מובנים.
אז לעיתים אני זקוקה לסכנה בשביל ההבנה הזו, וישיבה על התחת וקריאת טקסטים מרגשים לא מספיקה.
בחרתי במה שאני עוסקת בו ואני הולכת לעמוד מאחוריו בעיניים עצומות, או שעדיף פקוחות, אם בא לי להישאר בחיים ולא קטועת רגליים או גרוע מכך - קטועת לב.
אם רק הייתי יכולה לספור על יד אחת, או שתיים, את מספר הפעמים ששאלו אותי למה אני הולכת ללמוד אם אני כבר יודעת את המלאכה.
בדיוק בגלל זה.
כי אני אף פעם לא אדע מספיק,
ואף פעם לא אהיה כל כך מלאה בעצמי בכדי לומר שאני יודעת הכל,
כאשר בעצם,
בכל יום מחדש,
אני מגלה שאני לא יודעת כלום.
And I like it.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. Self Distruct