|
| 9/2008
רטורנו ופול מקרתני
שיקרת כשמיררת על כך שאתה בוֹטח, ובטוּח, בכך שאתה מתחשב אך ורק באחר
מסתבר שב"רטורנו" מקבלים על זה עונשים.
הייתי רוצה לחוות ניתוק מוּשתת ולא את הניתוק הפרטי שלי,
אולי ככה אני אבין שהמרור שלי מעט שונה.
(מתוך דברים שאני לומדת בארבע בבוקר)
ככל שאני מנסה למחוק את עצמי וכל זכר למה שהיה
אני נותרת מלאת קוצים וחסרת כל היגיון
עדיין יש עליי ידיים, ופיות פעורים, ובדלי סיגריות
ותום יורק שמלמד אותי לאט ו(בכלל לא) בטוח, איך לאהוב.
אני מחבלת בכל ניסיון שלי להצליח
הודפת כל לחי כביכול חמה
ודוחפת, המון, אל עבר משהו שקצת מפחיד וקצת מסקרן
אל חיים שלא ידעתי כמותם,
ועם זאת,
תמיד ידעתי אותם.
הם היו בתוך הראש שלי.
ובנו חומות,
שמטרתן להרוס אותי.
אני צריכה לשמור על עצמי,
ואין לי מושג איך.
כאב שהפך לפאוזה מתמשכת נמס והיכה בי בשנית
שלוש שעות של שינה וכמה גילויים מסעירים
הפכו את הבוקר הזה לקשה במיוחד.
ואני יודעת שאני מגזימה,
I always do.
אני פשוט לא מסוגלת להינתק מהמחשבה הבוערת,
שיש צלילים שלא נועדו לזרום בורידים שלי
שיש תמונות שלא נועדו להיכנס לאלבום שלי
ולהיקשר אליי
ולברוח בסוף.
כי הם תמיד בורחים בסוף,
ואני נותרת קורבן של עצמי - פתאטית, מלאת רחמים עצמיים, חסרת הגשמה עצמית,
נערה מובכת שצוחקים עליה כשהיא מועדת ונופלת במדרגות.
והיא לא שוכחת. למרות שאת השאר היא דווקא כן.
אני מנסה לברוח אל שעות שינה אבל אפילו אלה כבר בורחות ממני
לילות על לילות של עיניים פקוחות מתבלות ונעלמות להן אל צחוקים שלא רציתי לצחוק
אל מיטות שלא רציתי לחלוק
אל סיפורים שלא רציתי לשמוע
אבל הייתי צריכה,
כי הם נועדו בכדי לפכח אותי.
חוסר מודעות עצמית לא מפסיק להדהים אותי
אפילו בהתכנסות העצמית היומית שלי, באוטובוס של שעה וחצי מהעבודה
צווחות רמות של נשים קולניות מפלחות בגסות את השלווה הרגעית שנכנסתי אליה.
ומתחשק לי לדפוק להן מכות.
ולפלס דרכי בתוך ההמון שהלך אל עבר פול מקרתני בעיניים עצומות,
ואולי למצוא שם מיטה שלא תברח,
ולא תתלונן,
אלא רק תחייך ותיתן לי לישון
בתוך שתי זרועות חצי זרות, חצי חמימות
ותלחש לי שירים של ביטלס אל תוך האוזן.
עדיפות תינתן לשירים שג'ון כתב. לא פול.
תודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. Self Distruct