סיפורים

מרגיש לי מצחיק להתחיל מאמא אבל היא המרכז שלנו. שלי ושלך. היא המרכז שלנו ומה יקרה שלא יהיה מרכז? חייבים להזכר באמא שמדברים לאבא?

אני זוכר שפעם אחת אמרתי לך להתכופף אלי כי יש לי סוד ונישקתי אותך על הלחי. זה עוד כשהיית צריך להתכופף כדי להגיע לגובה שלי. היום אני צריך להתכופף אלייך. היית כלכך מופתע והתסכלת עלי בחצי חיוך המלגלג שלך. זה כל מה שאני זוכר מהמקרה הזה, קשה לי אפילו לזכור אם באותה תקופה עוד פקדתי את גן הילדים או שכבר התמודדתי עם בית הספר היסודי. זאת הפעם האחרונה שאני זוכר שהחלפנו נשיקות. 

שסיימתי את בית הספר היסודי קיבלתי מאמא סבא וסבתא חיבוק ונשיקה וממך מן טפיחה מגושמת. כשסיימתי את קורס ההדרכה בקיץ בין כיתה ט' לי' הייתי מאושר, עיני ברקו מגאווה אבל ממך קיבלתי בכל זאת רק את אותו חיוך ספק מלגלג. שטסתי לפולין ביחד עם בית הספר הסעת אותי לשדה התעופה ושם כשכל ההורים התחבקו אני קיבלתי את אותה טפיחה מגושמת. שבוע לאחר מכן קיבלנו מידי המחנכות מכתבים מההורים. המכתב היה כמובן רשום בכתב ידה של אמא אבל נחתם ב"אוהבים אבא ואמא" כשחשבתי שאולי יש לך חלק במכתב פרצתי בבכי. ומקרים דומים נשזרו בשנת השירות, בגיוס, השבעה, סוף טירונות קרבית, קורס חובשים, פלוגה ותיקה, ביום של השחרור חזרתי הביתה, אני לא בטוח שקמת מהספה.

רק בים היינו משחקים, בלי מילים רק משחק. מטקות, קיאק, גלשן, כדור, צלחת מעופפת. כל דבר שאפשר לעשות ביחד ולשתוק. הכי טוב היה לצלול, ככה בטוח יותר, אי אפשר לדבר, אין מבוכה. בסוף היינו יושבים שנינו מול הים, שותקים, אמא מדברת. אוכלים אבטיח או ענבים. בגלל זה אני אוהב את הים.

ועכשיו שקיעה מול ים אחר ים טורקיז ואיים באופק. אין אבטיח אבל פירות טרופיים מחפים על זה. וגם אתה לא פה אבל אימצה אותי משפחה מקומית ואני אוכל עכשיו jack fruit עם אב המשפחה. צוחקים בקול רם עד כדי שמסובבים ראשים סקרניים לעברינו. רמקול נייד קטן מנגן ליידנו שירים בעיברית, בחירה שלי כמובן, ופתאום אני משתתק ומגביר. " התקרה שם כחולה, וכחולים הקירות, גם הים הוא מראה, שמראה מה היה יכול להיות להיות... בעולם מקביל שם אנחנו אוהבים תמיד. במרחק נגיעה מכאן..." הפנים שלי הופכות רציניות וכך מרצין גם האיש  החייכן שיושב ליידי. "comostaka?"  דייהנו "מה נשמע?" אני מסתכל עליו עמוק בעיניים ומסביר לו שאני מתגעגע לאבא שלי. הוא לא מבין אנגלית כל כך טוב כך שלא הבין את מה שאמרתי אבל הבין את מה שניסיתי לומר. הוא הנהנן ואמר "you know what to do". ידעתי מה אני צריך לעשות, אבל בין לדעת ובין לאזור את האומץ לעשות פעורה תהום של חששות וספקנות.

אמא נפטרה בזמן שחיפשתי צדפות למאכל על אי בודד מדהים ביופיו. אתה היית שם, רק אתה, אני בקצה העולם ואחי, הבן הצעיר שלך, בצבא. זה היה מהיר. תאונת דרכים היא נהרגה במקום, את כל זה סיפרת לי בקול רועד בטלפון, הקו היה משובש אבל בכל זאת שמעתי את העצב העמוק בקולך, את הייאוש והגעגוע. אמא נקברה בזמן שעלי עברו שלושה ימים ספוגי דמעות של נסיעות טיסות וטלפונים אירגוניים. לא דיברתי עם אף אחד ובהיתי באותו עמוד של אותו ספר במשך כל אותו זמן כדי שלא יפנו אלי. כשהגעתי הביתה חיבקתי את אחי שיצא לקראתי. הסלון היה מלא מפה לפה בקרובים ואורחים שמלמלו בשקט. נעטפתי בחיבוקים ליטופים ודמעות אבל בעיניים חיפשתי רק אותך. לאחר דקות ארוכות השתחררתי מסבך קרובי המשפחה ומצאתי אותך יושב על קצה מיטתכם המשותפת שעון לפנים כשראשך בין ידייך. האבן המוצקה בעולם נסדקה כאשר הרמת אלי את ראשך ועינייך היו אדומות. 

מלמלתי משהו ויצאתי את החדר. סילקתי את עדת קרובי המשפחה בסבלנות ומתוך תירוצי עייפות וחיוכים מזוייפים ועייפים. נשארנו שלושתנו, שלושת גברי המשפחה. פתחתי בקבוק יין לבן שאמא אהבה וקראתי לשניכם. שתינו בשקט ולפתע אמרתי "אתם יודעים שזה מה שאמא רצתה כל החיים. היא רצתה שנהיה חברים, משפחה אמיתית. שנאהב אחד את השני גם מעל השולחן, לא רק במעשים ומחוות מרומזות. אבא אני אוהב אותך דניאל אני אוהב אותך." נשארתם המומים ולא הצלחתם להגיב אז המשכתי ממבוכה. "דיברתי איתה על זה המון ואני בטוח שהיא דיברה גם איתכם. היא כל הזמן עודדה אותי לדבר איתכם בצורה פתוחה וגלויה ולומר לכם הכל. אז הנה, הגיע הזמן. אמרתי" קמתי וחיבקתי את דניאל ואז חיבקתי אותך. 

כל כך הרבה שנים רציתי את זה. להרגיש איך הבטן שלי נמחצת אל הכרס הקטנה שלך, את הידיים שלי עוטפות את הגב הרחב והחזק שלך. להרגיש את הזרועות העבות שלך סביב כתפי מאמצות אותי אלייך. את הראש שלך על כתפי. ואז שמתי לב שאתה רועד בבכי. ושמעתי אותך לוחש. "אני אוהב אותך תמיד וכל כך גאה בך". נשארנו ככה הרבה זמן, פיצינו על הרבה שנים. אני לא יודע כמה זמן נשארנו ככה לפני שדניאל הצטרף אלינו וכמה זמן עבר עד שנפרדנו ונישקת את שנינו על הראש. צחקת שנישקנו אותך חזרה.