סיפורים

לא ידעתי מה לעשות. אהבתי את אישתי, סגדתי לה, אשת חיל, אם ילדי כמו שאומרים. אבל כשהאשה הזאת נכנסה אלי לחיים גידי גוב הלך והשתלט על רשימת ההשמעה שלי, ממש כמו בימים הראשונים שאני ואהבתי הראשונה יצאנו. בלונדינית שמנמנה מעט עם כתפיים מעוגלות ויפות ועור מנומש ושזוף. התחילו ריכולי המשרד הרגילים שהפעם הייתי שותף להם מעט יותר מבעבר, התפללתי שאף אחד לא ישים לב. תראו זה לא שלא חשבתי אף פעם על אחרות, אבל זאת הייתה רק חרמנות. העור המנומש הזה עשה לי צרות בראש. נתקלנו יום אחד בפינת הקפה. גילגלתי שיחת "ברוכה הבאה" קצרה עם מעט שאלות, כמה עצות ואיחולי הצלחה. למחרת אמרנו שלום חטוף במגרש החניה. הרגעים הקטנים האלו התווספו ונערמו לכדי אלבום זכרונות קטן ובעל תמונות קטנות. דפדפתי בו כל ערב לאחר שאני ואשתי היינו מתעלסים בלהט שגבר ככל שהאלבום התמלא. הייתי שוכב ער אחרי שאשתי נרדמה, מאורע נדיר בדרך כלל אחרי סקס, ובוחן כל זכרון, האם החיוך של אתמול בבוקר היה גדול יותר מהיום? כבר התאמתי את עצמי להפסקות הקפה שלה והיינו ניפגשים פעמיים ביום. בערך בשעה 10 ולאחר ארוחת צהריים כי היא הייתה "חייבת להתעורר אחרי האוכל". כל שיחה סתמית גרמה לי לחייך ואם היינו במקרה עולים ביחד במעלית הייתי מרחף שעתיים. יום אחד עלינו לבד במעלית והיא עמדה באמצע המעלית כשצידה פונה אלי למרות שהיה מקום במעלית. חודשים הפכתי במקרה הזה במחשבה אם היה זה רמז. הייתי שוכב בחושך ליד אישתי היפה מסתכל על גבה היפה עולה ויורד בחושך בקצב נשימתה. אהבתי מרחוק ובשקט, עם עצמי הייתי פתוח וניהלתי שיחות שלמות עם עצמי לבד ברכב בדרך לעבודה. נפש חיה אחרת לא ידעה, פעם אחת העזתי ולחשתי זאת באוזני הכלב שלנו. כל כך הרבה פעמים הייתי הופך וטוחן את דרכי הפעולה האפשריות, אפילו העזתי לדמיין שאישתי תסכים לעניין אם רק אציג זאת נכון "אני מאוהב, מה אני יכול לעשות? בכל מקרה רוב הסיכויים שלא תיעתר אלי ובכך יגמר העניין. רציתי שאת תדעי ראשונה ואם תגידי שלא אז לא ואני יודע שאני מבקש משהו ממש לא לעניין. אבל אני חושב שזה יעשה לנו טוב, אני אוכל לחזור נקי אלייך, גם ככה זאת יותר פנטזיה ממציאות והיא בטח ממש לא מי שחשבתי." דימיינתי את אישתי בשוק ואז מתעצבת ואז מסכימה במלמול שקט ואז בחיוך עם דמעות בקצות עיניה. כמובן שלא העזתי לעשות זאת במציאות.דמיינתי אפילו פרשת אהבים אסורה, בדירות אחרות, במכונית, במלונות מפוקפקים. דמיינתי את תחושת האשמה, את תגובתה של אישתי שתגלה, היה לי ברור שתגלה, דמיינתי גם את הרוך שבגופה. לאחר שנה וחצי של התחבטויות קיבלתי הזמנה במייל של המשרד למסיבת פרידה ממיכל גוטמן. מחקתי את המייל ורטנתי על השטויות שהמשרד הזה מבזבז עליו כסף. היא לא הגיעה לעבודה במשך יומיים, זה כבר קרה בעבר שהייתה מעט חולה או נסעה למשפחתה. לאחר שבוע של היעדרות העזתי לשאול מישהו מהמחלקה שלה באגביות הגדולה ביותר שהצלחתי לגייס "תגיד לא הייתה איזה בלונדה אצלכם? איפה היא?" "מי מיכל? היא עזבה לפני איזה שבוע אני חושב. הייתה מסיבת פרידה אבל לא הלכתי.". לא ידעתי אם לחוש הקלה, כאב, חרטה או פשוט לצחוק לכך שאפילו לא ידעתי את שמה.

היא יצאה מחיי ללא שהעזתי ליזום כלום. אני חי עם אישתי ושנינו מאושרים. מדי פעם מבליח איזה רגש חרטה על אותה מיכל גוטמן אבל הוא בדרך כלל לא מחזיק מעמד מול מבט אל אישתי או ילדיי. מה אני אגיד לכם קורה שאהבות לא מתממשות ומדי פעם זה גם לא נורא.