איזו קינאה זו

שאנשים עובדים במה שהם אוהבים

ואם אני אעזוב את הצבא

כי זה לחצים מיותרים

לאן אמשיך? 

מה אני רוצה לעשות בכלל בחיים?

מה עושה לי טוב?

כתיבה? שירה? אמנות? 

אולי בכלל מורה? 

אולי אני בכלל לא מכירה את העולם שבחוץ ואני מפספסת כל כך הרבה? 

ולמה אני בעצם לא יוצאת למועדונים יותר? 

או לברים? 

ולמה אני לא מקדישה יותר זמן למשפחה? 

ולמה הראש שלי תמיד כבד ומלא במחשבות

ולמה אני צריכה להתחיל כל שבוע בבאסה

ולעבור שבוע שבוע עם הלשון בחוץ

ולמה אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בעבודה שלי

ושאני לא מצליחה להרים את המשרד שלי

ולמה כל פעם שקשה לי אני נסגרת

וסוגרת את עצמי מהעולם

ומסננת את כולם

למה בעצם אני לא מסוגלת להיות מסודרת

ולמה אני מפחדת לצאת לעולם הגדול

ולמה ולמה ולמה ולמה

אבל בעיקר

למה אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני הכל?