התשובה שלי היא בכלל להיות שקוף.

יש לנו מין דרמה משפחתית עם אחיות שלי. היינו אמורים לצאת מחמישי עד שבת לצימר באיזור טבריה. כולנו לקחנו חופש מהעבודה ובהתרגשות שלא יתוארת, ספרנו את הימים לאחור עד לסופ"ש המהולל.

מה שגרם לנו באמת להתרגש זו הסיבה שכל פעם אנחנו מנסים לעשות סופ"שים כאלה ביחד ואף פעם, מסיבה כזו או אחרת, זה לא יצא לפועל.

כמובן ששמחנו מהר מדי.

אחיות שלי רבות המון, הבעיה היא שאף אחת לא מתמודדת עם השנייה והכל נשאר מתחת לשטיח. אחרי כמה זמן הן "שוכחות" וממשיכות הלאה (המירכאות הן בגלל שהן אף פעם לא שוכחות, להיפך- הן זוכרות כל דבר קטן). אבל בשונה מבדרך כלל, היה פיצוץ בין אחיות שלי בארוחת שישי. פיצוץ אמיתי, מול כל המשפחה. זה ממש פילג אותנו אחר כך בהמשך הערב וביום שלאחר מכן. 

מאז הדברים רק מתדרדרים. זו פגועה וההיא פגועה ואף אחת לא מדברת עם השנייה. "אני לא מבינה, עליי צעקו/היא התייחסה בזלזול ואני עוד צריכה ללכת לבקש סליחה?!" מאוד בוגר (מדובר בנשים בגילים 31 ו-29)

הפרשנות שלי היא שהן לא יכולות לקבל את העובדה ששתיהן צודקות ושתיהן עשו טעות. לפי דעתי הראש שלהן הולך ככה-

"אם אני צודקת (וכמובן שכל אחת חושבת שהיא צודקת) - אז היא (האחות השנייה) בטוח אשמה. אין משהו אחר באמצע"

כמו שאתם בטח מבינים, למרות כל הניסיונות שלנו הן לא דיברו אחת עם השנייה (במקום שינסו לנחש מה האחת חושבת על השנייה ושמות את אמא שלי במקום של המגשרת. אני מאוד אוהבת את אמא שלי - אבל במקרים כאלה, בגלל שהיא כל כך רוצה לעשות שלום בית, היא מעוותת את הדברים שכל אחת אומרת על השנייה. משום מה זה מתסיס אותן יותר... בקיצור שום דבר לא מוביל לשום מקום).

והנה אני, הקטנה, בין שתיהן. כל אחת (כמו כל החיים) מבקשת שאני "אבחר צד"

בהתחלה באמת הקשבתי לשתיהן, הפגנתי אמפתיה (לפעמים קצת הזדהות), שאלתי אותן שאלות מכווינות במטרה לא להכניס להן מילים לפה. אתם יודעים - כדי שיגיעו לתשובות ולתחושות האמיתיות שלהן בעצמן (כי זה תמיד הרבה יותר מעצים מאשר שמישהו אחר אומר לך מה אתה חושב)

והיום - נשבר לי.

שכרנו 3 בקתות שצמודות אחת לשנייה, אתמול אחותי הבכורה החליטה שהיא "לא מסוגלת להיות איתם באותו המקום והיא לא תהנה בכלל" וביטלה את השיריון על הבקתה שלה (כמובן שהכל על דעת עצמה ורק לי היא אמרה אחרי שהיא ביטלה). אתמול באמת ניסיתי לקחת נשימה עמוקה, לדבר עם איתה על ההחלטה שלך ומה היו הנסיבות לכך. היה לילה מלא בבכי ופריקה.

היום אחותי השנייה שמעה בכלל מאמא שלי (הרי אחיות שלי לא מדברות ביניהן) והיא התפוצצה. בכנות- אני יכולה להבין אותה. כי זה מעמיד אותה ואותי במקום בכלל לא נעים ומשנה לנו את כל התוכניות. אמא שלי דיברה איתה (זוכרים שאמרתי לכם שאמא שלי מעוותת את הדברים שאנחנו אומרות? קבלו-) ואמרה לה שאולי הם היו יכולים (בלשון עבר!) למצוא זוג חברים עם ילדים שהיו באים יחד איתם במקומה (אחותי הגדולה). בין לבין היא אמרה לה שאני קצת חוששת מהנסיעה כי אני לא רגילה לעשות נסיעות כאלה. מפה לשם-

אחותי הבינה שאני ובן הזוג שלי לא רוצים לבוא ושבמקומנו הם יזמינו זוג חברים אחר.

בשלב הזה לא ידעתי שזה מה שהיא הבינה.
יצא לי במקרה לראות אותה ברחוב והיא זרקה על זה משהו, אבל זה לא ירד לסוף דעתי. אחר כך דיברנו שוב בטלפון, ביקשתי ממנה שתעדכן אותי מה קורה בסוף (אם מבטלים או לא) והיא עוד פעם זרקה משהו על זוג חברים ועוד לא ירד לי האסימון.

אחרי כמה דקות מהרגע שניתקתי את השיחה, זה היכה בי ושאלתי אותה בווצאפ אם הזוג חברים הם במקומי ובמקום בן זוג שלי

היא אמרה שכן.

נקודת רתיחה

עוד נשימה עמוקה, הסברתי לה בבירור מה הייתה הכוונה שלי וכנראה שהיא הבינה את זה לא נכון. אחרי כמה דקות סיכמנו שאנחנו נלך כולנו בלי אחותי הבכורה וזהו (כי היא ביטלה את הבקתה שלה).

והנה אני, יושבת כותבת פוסט

מתוסכלת, פגועה... אבל יחד עם זאת גם צוחקת על כל האירוע המטורף הזה.

אם רק הן היו מדברות אחת עם השנייה, היו מורידות את האגו, היו אומרות סליחה (לא בגלל שהן טועות או צודקות, אלא בשביל באמת לנסות להבין את הצד השני) ופותרות את המחלוקת הזאת ביניהן- שום דבר מזה לא היה קורה.

עכשיו, אין שום קשר בין השאלה ששאלתי למעלה לבין הפוסט. זו שאלה שעלתה לי כשדיברתי עם אחותי הבכורה בלילה והיא הסבירה לי שהיא מרגישה שלא רואים אותה ולא שומעים אותה (זה סיפור שלם לפוסט אחר). והתשובה הזאת קפצה לי לראש אחרי כמה שניות של מחשבות.

אני מלאה בבליל של מחשבות ואני לא יודעת איך לפרוק את זה בדרך שונה מכתיבה