לא חשבתי שאני אהיה חלק מאירוע שיגדיר את החיים שלי ל"חיים שלפני" ול"חיים שאחרי"

לפחות לא אירוע שלילי, שתופס חזק ולא משחרר גם אחרי חצי שנה

אני לא אפרט יותר מדי על מה קרה לפני חצי שנה

גם כי עדיין קשה לי לשתף וגם כי אני לא חושבת שזה יתרום לפוסט

אבל הייתי חלק מאיזשהו אירוע (היום אני מבינה שהייתי רק חלק מהאירוע ולא האירוע)

ואני חושבת שהדרך הכי מדוייקת להסביר את מה שקרה לי

זה שפשוט לא ידעתי להגדיר את הזהות שלי יותר

התחלתי לשפוט כל דבר שעשיתי או אמרתי

וכמובן - ניסיתי להבין מה עשיתי רע בחיים שלי שנתקלעתי לאירוע הזה

אחרי הרבה שעות של טיפול פסיכולוגי ועבודה עצמית

הבנתי שלפעמים החיים מנסים לשלוח רמזים

וכשהמסר לא עובר - החיים שולחים כאפה מצלצלת

ו-וואו! איזו כאפה זאת הייתה

אחת כזאת שאני עדיין מתאוששת ממנה

ועדיין מרגישה את הסימן האדום על הלחי

אחרי חצי שנה של תהיות ומחשבות

אני חושבת שסוף סוף הצלחתי לתת "לתינוק" שם

הדבר הכי נורא שקרה לי בעקבות האירוע הזה

הוא שאיבדתי אמון עצמי כמעט לחלוטין באנשים סביבי

מהבחורה האופטימית, המשתפת והאוהבת

הפכתי להיות קרה, סגורה ובוחנת

אבל לפחות עכשיו אני יודעת מה כל כך הפריע לי

ועדיין מפריע

"לחיים שאחרי" שאני נמצאת בהם עכשיו

ואני יודעת על מה אני יכולה לעבוד

וגם להודות לנפש שלי באיזשהו מקום

על מגננה כזאת עוצמתית וחזקה

שמונעת ממני להיקלע לסיטואציות בהן אני יכולה להיפגע שוב במקרה הקל

או להתרסק כמו שקרה בעקבות האירוע

אבל אני גם זוכרת מה זה לחיות בלי המגננה

ואיזה כיף ואיזה חופש היה לי לפני

שלא הייתי צריכה לשקול כל תנועה או מילה של האדם מולי

והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש

לא הייתה "אין סיכוי שמעניין אותם לדעת מה עובר עליי"

אלא "איך אני רוצה לשתף את מה שעובר עליי" 

אני ריאלית, אני יודעת שמדובר בתהליך

ובאירועים כאלה חצי שנה זה כלום

זאת עדיין ההתחלה וזה עדיין השלב שמתערערים בו

ועדיין נופלים ועדיין מהססים 

ועדיין צריך לקום כל פעם מחדש

אז החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי

בעיקר בשביל הנפש

אם זה להתחיל ללמוד לנגן

לקרוא יותר, לכתוב יותר

להיות פחות בטלפון

ולנסות שוב פעם

פשוט להיות